 |
| אל קלפטה |
יום הנסיעה מפוארטו נטאלס חזרה לארגנטינה, לאל קלפטה, הוא אחד הימים השקטים האלה, שאני נופלת אליהם בטיול בלית ברירה, אבל לא מתלוננת. רצינו לנסוע כבר אתמול, ביום החזרה מהטרק, ולא היו כרטיסים, אז אנחנו מבלות יום בהוסטל, הפוגה שכזו אחרי הטרק המעייף. אני מוצאת את עצמי בשיחה מקרית עם מישהו שמחכה לחברים שיחזרו מהטרק, על איך זה לטייל עם חברים, ואיך זה לטייל לבד, הכל עדיין תאורטי כמובן... ובכל זאת, אני חושבת שכבר בשלב הזה, המחשבה על לטייל לבד - דבר שאני מנחשת שיקרה בסופו של דבר, אבל עדיין לא ממש מתעמקת בו - מתחילה להישמע מפתה יותר, והשיחה הזו היא בין הגורמים שמובילים אותי למימוש המחשבה.
 |
| ארוחה טבעונית! |
ביום הראשון בעיירה, אני רוצה ללכת ללגונה שאמורים להיות בה פלמינגואים. האטרקציה המרכזית באל קלפטה היא בכלל הקרחון המתנפץ (פריטו מורנו) - מעין קרחון ענקי שחלקים ממנו מתנפצים בלי הפסקה. ברי המזל זוכים לראות התנפצויות גדולות ומרשימות במיוחד. שותפתי מעדיפה לנסוע לקרחון בהקדם ולהמשיך לעיירה הבאה, אני פחות ממהרת, ואנחנו מחליטות שניסע בנפרד ליעד הבא. כך קורה לו הפיצול הראשון והמרגש שלנו.
 |
| הקרחון המתנפץ - גלסיאר פריטו מורנו |
אני מבלה שעה-שעתיים שקטות בלגונה, לא נתקלת בפלמינגואים, אבל דואגת לצלם את הברווזים מכל הזויות. בדרך אני רואה מסעדה צמחונית, ואת זה אני לא יכולה לפספס. כשאני שואלת את המלצרית על אוכל טבעוני, והיא מראה לי שהמנות הטבעוניות מסומנות בתפריט, אין מאושרת ממני. בכלל, משהו בשיטוט הזה לבד, בחקירה איטית ולא מחייבת של מקום חדש, ממלא אותי בכוחות. בערב השותפה ואני נמצאות ביחד בהוסטל, מבלות "ערב אחרון" ביחד. גם עכשיו, שנה אחרי הטיול, בשיחות על החוויות שעברנו ביחד ובנפרד, אנחנו מסכימות שגם ההחלטה לטייל ביחד וגם ההחלטה להיפרד היו נכונות וטובות לשתינו. אבל בינתיים זה עדיין לא הפיצול האמיתי, ואנחנו עוד ניפגש בקרוב.
בדרך לקרחון, איתי באוטובוס יושבים עוד מוצ'ילרים, אבל אני היחידה שבוחרת ולעלות על ספינה שתיקח אותי קרוב יותר לקרחון. בתוספת תשלום, כמובן. קשה בכלל לתפוס את הגודל העצום של הקרחון הזה, שאפשר אפילו לטפס עליו אם ממשכנים כליה או שתיים. כבר מרחוק אני מתחילה לזהות את הנוף מהתמונות שראיתי (למרות האזהרות, "אל תראי תמונות, זה יהרוס לך"), וללא הצלחה מנסה לקלוט עד כמה הוא ענקי, אבל אני לא ממש מצליחה להאמין שאם נתקרב לקרחון יותר, הוא יהפוך להיות מעין מרחב סלעי לבן ועצום ביחס אלינו, האנשים הקטנטנים.
אני מסתכלת ומצלמת מכל כיוון - מרחוק, מקרוב יותר, מהאוטובוס, מהספינה, ממערכת הגשרים שמשקיפה עליו. משהו בהקפיות הזאת ובהתמסחרות סביב העניין (ויעידו על כך תיירי המעמד הבורגני, שממלאים את הספינה עד גדותיה) הופך את המקום הזה בסופו של דבר למאוס קצת, אני מרגישה שהייתי מעדיפה להיזרק לקרחון, לטפס על הקרח, להיות מוקפת בלבן מכל עבר, וזה עוד שלב בהבנה שלי שאני רוצה לחוות את הנופים שלי, ולא רק להסתכל עליהם עם העיניים. אחרי שנשמתי את הקרחון בכל דרך אפשרית, אני מתיישבת במסעדה עם הישראלים האחרים, ואנחנו מתחילים לדבר על המשך תוכניותינו לטיול. הספר על דרום אמריקה (אותו קיבלתי מחברה שכבר טיילה) עובר מיד ליד, ואני שוקלת להתחיל למכור עותקים שלו למוצ'ילרים...
בשעות הערב, אני עולה בפעם הראשונה על אוטובוס לבד לגמרי, בדרך למקום חדש וחוויות חדשות... בירת הטרקים, אל צ'אלטן.
 |
| שוב הקרחון - כאן אולי אפשר לתפוס טוב יותר כמה הנוף הזה עצום |
פוסטים קודמים על הטיול:
23.11.11 - Don't Cry For Me Argentina
