29-30.11.11 - ...כאן הכל מתחיל

לאושוויה באים בעיקר בשביל הפינגווינים, ולכן אנחנו יוצאות לחפש את הפינגווינים הקרובים ביותר. המזח באושוויה עמוס ושוקק חיים, ולאורכו פזורים ביתנים של חברות שונות שמציעות מבחר הפלגות מצומצם ביותר, בין השאר: פינגווינים וקורמורנים, קורמורנים בלי פינגווינים, פינגווינים בלי קורמורנים, כלבי ים, אריות ים, חתולי ים, משולשי ים, טוסטר משולשים, טוסטר מצולעים, בקיצור, כרגיל - הבחירה פשוטה. בזמן ההתחבטויות והייסורים, אנחנו פוגשות אישה סינית חביבה, שרוצה להצטרף אלינו לשייט שאנחנו נבחר. כנראה שאנחנו עושות רושם של מבינות עניין. כשהיא שומעת שאנחנו מישראל, נראה שהיא עדיין אוהבת אותנו, אבל היא בכל זאת שואלת שאלה, פשוטה אך נוקבת:

In Israel now... peace or no peace?

   
עד שתהיה לנו תשובה, אנחנו חוזרות להתמודד עם סוגיית הפינגווינים, וגם מפתחות תאוריה על רומן סוער בין מנהלת אחת החברות לבין איש השיווק של חברה אחרת, שהבגדים שלו מזכירים באופן מחשיד מדי אסירים.  בסופו של דבר, אנחנו מחליטות לוותר על שייט בספינת תענוגות עם פינגווין לכל דורש, לטובת סירה משפחתית, הקטנה ביותר מתוך המבחר העצום שיש כאן.

קן הקורמורנים - הזכר והנקבה מחליפים משמרת
כשהם דוגרים על הביצים לסירוגין

חברת Tres Marias היא היחידה בעלת האישור לעגון באי בעל השם הקליט "H", ובכל כיוון שבו מביטים מהאי הזה, רואים את המים של תעלת ביגל ואת ההרים המרוחקים ששייכים לצ'ילה. הנופים האלה, הסיפורים של המדריך על המקומיים שחיו כאן פעם, והמזכרות שהמקומיים השאירו באדמה, גורמים לי להרגיש שאני נמצאת כל כך רחוק מהכל - אפילו העיר הדרומית בעולם נמצאת צפונה מכאן. במקום פינגווינים, אנחנו רואים קורמורנים ואריות ים. במהלך ההפלגה, אנחנו נהנים ממאטה חם (ואפילו ממוסחר לתוך שקיות תה, למי שמעוניין), והמדריכים מאפשרים למי שרוצה, להשיט את הספינה - אבל מסתבר שלאחוז בהגה הזה קשה יותר ממה שזה נראה, ובינתיים אני לא יוצאת מכאן עם רשיון שייט. אולי בהמשך?

פארק "ארץ האש" - Tierra del Fuego

ביום הבא, והאחרון שלנו בפועל באושוויה, אנחנו קונות כרטיסים לאוטובוס שייקח אותנו למחרת לפוארטו נטאלס - התחנה הראשונה בצ'ילה, משם נצא לטרק הטורוסים. האוטובוס עובר גם בפוארטו נטאלס - עיר עם מרכז קניות ללא מכס (שם מצטיידים בדרך כלל לטרקים) ומושבות פינגווינים ענקיות. להגיע לעיר רק בשביל קניות ללא מכס וכמה פינגווינים? אנחנו מחליטות לא להישאר שם אפילו ללילה אחד. בראייה לאחור, את הפינגווינים דווקא השלמתי בהמשך, אבל הקניות היו יכולות לעזור לנו... ועדיין, גם ה"טעויות" הקטנות האלה, הן שמובילות בסופו של דבר למקומות הנכונים ביותר.

אחרי שקנינו את הכרטיסים, פנינו מועדות לפארק "ארץ האש", שם אנחנו (שותפתי לטיול ואני, ושני השותפים הישראלים שלנו מהחדר אצל הילדה) מבלים כמה שעות נחמדות ולא מעייפות במיוחד. הנופים רחבי-אופקים ומרגיעים, ואמנם העיניים שלי עומדות לראות מקומות מרהיבים יותר (בעיניהן כמובן), אבל כבר כאן הן מתחילות להפנים שאני לא מבזבזת את זמנן. אנחנו מסתובבים, מצלמים את הנופים והחיות, ואז שלושת האמיצים מחליטים לצלול למים הקפואים (יומיים הפלגה מאנטארקטיקה!). הם שורדים את העינוי; אני נשארת בחוץ ומצלמת.

הערב האחרון באושוויה קצת מבלבל אותי. אחרי שלושה וחצי ימים בעיר לא גדולה, מכירים את מה שרוצים להכיר, יודעים איפה למצוא את מה שצריכים, אפילו גיליתי קציצות סויה בסופר - ובדיוק כשכבר מכירים ומבינים ויודעים, מגיע הזמן לעזוב. גם את העיר, וגם את האנשים שהכרנו כאן. אחרי יום בטיול, מרגישים שההיכרות ארוכה הרבה יותר, ופתאום אני מבינה שככה זה עומד להיות, כל הטיול הזה: להכיר אנשים, להתחבר איתם, להנות איתם, ואז להתפצל, איש איש לדרכו. יש בזה משהו כל כך עצוב, אבל אולי, אני אומרת לעצמי, אולי זה משהו שאני צריכה ללמוד, לשחרר כדי לפנות מקום לדברים חדשים, ולמחרת בבוקר אנחנו על האוטובוס בדרך למעבר הגבול הראשון שלנו לצ'ילה.

להתראות אושוויה...

פוסטים קודמים על הטיול:

23.11.11 - Don't Cry For Me Argentina

24-27.11.11 - בואנוס איירס

27-28.11.11 - כאן העולם נגמר...

27-28.11.11 - כאן העולם נגמר...

אחת הדילמות העיקריות בטיול (אולי חוץ מהבחירה היומיומית בין פסטה ואורז לארוחת ערב) היא: מה לעשות מראש ועל מה להמר? האם להזמין מקום לינה? טיסה? אוטובוס? באיזו מידה להתכונן, ועד כמה להשאיר מקום לספונטניות?

בדרך לאושוויה אנחנו עדיין לא כל כך ספונטניות. אנחנו מזמינות מקום בהוסטל שנקרא Los Cormoranes, על שם הציפור שחיה באזור. למרות האיחור בטיסה, מחכה לנו בשדה התעופה נציג הסעה מטעם ההוסטל, עם השם שלי על שלט. אין כמו יחס אישי.

אנחנו מתכננות להישאר באושוויה כמה ימים, ולכן, אחרי ההתאקלמות הראשונית, יוצאות לחפש לנו מקום לינה חלופי וזול יותר. מהוסטל, להוסטל, להוסטל, אנחנו בדיוק בעונה (יהיו שיטענו - מעט לפניה), ולכן בדרך כלל או שאין מקום, או שיקר יותר מהקורמורנים. בסופו של דבר אנחנו מגיעות לביתם הקט של זוג מבוגר שמשום מה אוהב לארח ישראלים תועים. אשתי בדיוק הלכה לכנסייה, אומר פדרו, אבל אתם יכולים לחפש אותה שם. 

מקום הלינה המחשיד הזה הוא במקרה גם הזול ביותר. בהתלבטות בין בזבוז של עוד כמה פסוס לבין סיכוי גבוה לחטיפה ע"י זוג תמהוני ורצח בעינויים, הבחירה היא פשוטה מאוד. אנחנו מעבירות את הדברים שלנו לבית של הילדה (ובעלה פדרו), ויוצאות לטיול הראשון שלנו בטבע, לעבר קרחון מרשל (כן, כמו החבר הכי טוב של טד. לא, בארני, זה לא אתה).

המילה "טבע" נשמעת מאוד רומנטית אם יושבים על כיסא מסתובב בבית חם וקוראים אותה על גבי מסך המחשב. היא קצת פחות כזו, כשנמצאים על שביל צר בסוף העולם - מילולית, כי אושוויה נחשבת לעיר הדרומית בעולם (המתחרה היחידה היא פוארטו וויליאמס, עיירת נמל צ'יליאנית ששוכנת דרומית לאושוויה, אבל גם קטנה ממנה בהרבה). נושבת רוח קפואה, יורד שלג קל, ואין שום הכוונה לקרחון שאמורים להגיע אליו. אמנם באמצע הדרך אנחנו מתנחמות בבית-תה בסגנון עליסה בארץ הפלאות, שם לבי, קיבתי ונשמתי מתחממים באמצעות מרק דלעת, אבל היום הקר הזה (שנגמר לשמחתנו בטרמפ בחזרה לעיר) מעורר אצלי פוביה לא קטנה מכל  מה שקשור למדרונות תלולים. אל דאגה, זה יעבור לי. 

אין באושוויה מקום טוב יותר לחזור אליו בערב, מאשר הבית של הילדה. אמנם קיימים ליקויים טכניים קלים (באיזה הוסטל אין?), אבל הילדה היא האישה הנדיבה בעולם, תורמת לנו אוכל ביד רחבה, אשת שיחה מעניינת באופן כללי (מי שלא מבין ספרדית פשוט מהנהן), ואפילו מאכילה חתלתולים קטנטנים. ממש אי של אהבה בעיר הממוסחרת-אך-מקסימה-בעיניי. הקסם של אושוויה טמון בעיקר במיקום שלה, ועם מיקום כזה, שמאפשר להגיע לאנטארקטיקה בהפלגה של יומיים, לא צריך יותר מזה.

פוסטים קודמים על הטיול:

23.11.11 - Don't Cry For Me Argentina

24-27.11.11 - בואנוס איירס

24-27.11.11 - בואנוס איירס

כשאני מתעוררת בבואנוס בפעם הראשונה, ונזכרת איפה אני נמצאת, אני מרגישה צביטה קטנה של אכזבה. ככה זה בהתחלה. שום דבר לא ברור, וקשה לדמיין אפילו איך זה הולך להיות, אבל אני לא זוכרת את הצביטה הזאת חוזרת שוב, אפילו כשהתעוררתי בתנאים הרבה פחות טובים לכאורה. השותפה שלי לטיול אמורה לנחות במהלך היום, אז בינתיים אני יוצאת להסתובב לבד. כמה שעות כאלה של לבד, עם המצלמה ברחבי מרכז העיר, נראות לי ארוכות מדי. אני חוזרת לחדר, ו - סוף כל סוף - היא כבר כאן. הטיול מתחיל!

מתמזל מזלי לאורך כל הטיול להכיר אנשים מדהימים, אבל מי שהתחלתי איתה את הטיול, אחרי שמצאנו אחת את השנייה ב"למטייל", היא באמת האדם האידיאלי לטייל איתו במשך החודש הראשון (ואני לא כותבת את זה רק כי אני מקווה שהיא תקרא את זה...). זה לא אומר שאנחנו תמיד רוצות את אותם הדברים, או מסכימות בלי ויכוחים. אבל דווקא בגלל השוני בינינו, אני לומדת ממנה כל כך הרבה, ולא משתעממת איתה לרגע.

ציור קיר בבואנוס איירס - יש לי חולשה לכאלה

אז בתחילת דרכנו בבואנוס, לשתינו לא לגמרי ברור מה אפשר לעשות בעיר הזאת, וכאן מתחילה המערבולת האינסופית שתלווה אותנו לאורך זמן: מפות, ספרים (כולל ספר על דרום אמריקה שחברה בארץ כתבה לי במו ידיה), שאלות, תהיות, בירורים, התלבטויות... לפעמים, התחושה בטיול היא שלכל החלטה יש חשיבות עילאית, שצריך להיות במקום הנכון, בזמן הנכון, לשלם על זה את הסכום הנכון ולא פסו אחד יותר, ושכל האחרים יודעים בדיוק איך לעשות את זה. עם הזמן, אני מגלה שההחלטות שלי, חסרות הגיון או מקריות ככל שיהיו, יובילו אותי תמיד למקומות הנכונים.

אחרי סיבוב בעיר ביום הראשון שלנו ביחד, ביום השני אנחנו כבר נוסעות לשכונת לה בוקה. הנחיות ההגעה לשם מאוד פשוטות: תעלו על האוטובוס, תרדו בתחנה מאוד מסויימת, ואל תצאו מהשכונה המתויירת כי זה אחד המקומות המסוכנים בעיר. וגם תקוו שלא ישדדו אתכם. לה בוקה בהחלט נעימה לעין, אבל אני בחרדות, מדמיינת איך בכל רגע, המוכרים החביבים, שלפעמים לא מרשים לצלם, יהפכו לרוצחים סדרתיים, ומפחדת לסטות אפילו בסנטימטר מהאזור התיירותי בבירור. 

קצת מהצבעוניות של שכונת לה בוקה

אחר כך אנחנו נוסעות לבקר בסניף המקומי של "גרינפיס" - אחרי שעבדתי בסניף של הארגון בארץ, אני סקרנית לראות גרסה מקבילה במדינה אחרת. העובד שאליו קישרו אותי בדיוק עזב את הארגון, אבל הוא נמצא במשרד ומחבר אותנו למישהו אחר, בחור נחמד שעורך לנו סיור מודרך, מסביר בפירוט ועונה בשמחה על שאלות.

אותו הבחור גם ממליץ לנו על טיגרה, שאליה אנחנו מגיעות למחרת. האטרקציה המרכזית בעיירה הזאת היא השייט בדלתא - מפגש נהרות, שעל גדותיו יש בתים, מקומות נופש, בתי ספר, וכלי התחבורה העיקרי שבעזרתו מגיעים ממקום למקום בדלתא, הוא... סירה. יש משהו מרגיע באזור הירוק הזה, כל כך שונה מההמולה העירונית של בואנוס איירס. אנחנו שוקלות להישאר לכמה ימים, להתארח באחד המקומות על שפת הנהר, להנות מהמקום הזה שהתאהבנו בו, אפילו מבררות מחירים, אבל למרות הדיונים הסוערים, הרעיון חולף, והנה אנחנו כבר בדרך חזרה, לערב האחרון שלנו בבואנוס.

"החיים יפים! הבעיה היא שרבים מתבלבלים בין יפה לקל."

ההוסטל שאנחנו עוברות אליו ללילה האחרון נראה כמו בית חרושת למוצ'ילרים ולעצות. אחרי שמנסים לשכנע אותנו שבלתי אפשרי להזמין כרטיס טיסה בדרך שבה אנחנו עושות את זה, ושבכלל כדאי לנו לשנות את המסלול ולהגיע לאושוויה בהמשך, אנחנו עושות את ההפך מכל ההמלצות, ומוצאות את עצמנו על טיסה ליעד שנושא בגאווה את התואר "העיר הדרומית בעולם".

פוסטים קודמים על הטיול:

23.11.11 - Don't Cry For Me Argentina

Don't Cry For Me Argentina - 23.11.11

"La calle más larga, 

el río más ancho,

"...las minas más lindas del mundo

בואנוס איירס. למרות החלומות, ולמרות התקופה הארוכה שבה ארגנטינה הייתה מבחינתי מלכת המדינות בדרום אמריקה - ואת, בירתה, היית מושא הפנטזיות העיקרי שלי - כבר הזהירו אותי שאת ממש לא נקודת העניין המרכזית בטיול. אמרו לי שאת פשוט.. עיר. ובאמת, רק כשחזרתי אלייך בפעם השנייה, והייתי כל כך אחרת, ראיתי גם אותך אחרת, ולמדתי לאהוב אותך.

כשאני נוחתת ביעד הראשון שלי בדרום אמריקה, ובאחת הערים המתויירות בה, הדבר הזה שנקרא "טיול" עדיין חדש לי לגמרי. עוד ייקח לי זמן להתכוונן. אבל יש משהו שאני אוהבת מההתחלה, שבשבילו אפשר להגיד שבאתי לכאן. הספרדית הזאת. היא בכל מקום. אני יכולה לפנות לאנשים בשפה הזאת, קלוקלת ככל שתהיה, והם יענו לי, וה-Y אפילו תישמע כמו שהיא נשמעת בטלנובלות. קסום.

בהוסטל אסטוריל, שנמצא באוונידה דה מאז'ו - שדרת מאי, יש קומה לישראלים. בקומה הזאת אי אפשר להזמין חדר מראש. פשוט באים, ואם יש, אז יש. כמובן שהקומה הזאת גם זולה יותר. אבל אני עדיין לא למדתי את הניואנסים, ודווקא הזמנתי חדר בקומה אחרת, שם אני מצטרפת לקבוצת בריטים. השותפה שלי מגיעה רק מחר, ואני בינתיים מחליטה לנסות להתאהב בעיר הזאת דרך הרגליים.

בואנוס איירס עדיין קצת רגילה מדי, קצת אפורה לי מדי. אבל יש בה קריצות, ואת חלקן אני רואה כבר ביום הראשון. למשל, הבית הורוד, שהוא משכן הנשיאים של ארגנטינה, וכן - הוא ורוד, או השדרה הראשית והרחבה בעולם - שדרת ה-9 ביולי, עם 14 נתיבים והאובליסק שמתנוסס באמצע. אין לשכוח את הנהגים המופרעים, ההתעלמות מהרמזורים (שהאיש הירוק בהם הוא בכלל לבן), הפגנה של שמאל סוציאליסטי עם דגלים אדומים, וקיץ חם ולח בסוף נובמבר - כל אלה מעלים לי חיוך כשהם מזכירים לי את הארץ, שלפני פחות מחודש עדיין הייתי בה. 

באותו היום אני נתקלת בבעיה טכנית: השקעים בארגנטינה שונים גם מהישראליים וגם מהאמריקאים. הבעיה הזאת ממשיכה להתגלגל איתי לאורך המסע והופכת בסופו של דבר לאוסף של מטענים וכבלים שאפשר להטעין באמצעותם כל מכשיר בכל שקע בעולם. אבל בינתיים, איפה קונים מתאם? הבחור מהקבלה לוקח אותי למיני-מרפסת ומצביע על מוכר שיושב ברחוב. לא עדיף לקנות בחנות? אני שואלת בחשש. בחנות זה יעלה לך פי 25. את בדרום אמריקה, את צריכה לסמוך על האנשים ברחוב כאן. כל מה שנאמר בספרדית ארגנטינאית נשמע לי נכון. אני קונה את המתאם בשמחה ובששון, אבל לא עובר הרבה זמן עד לקניה של מתאם חדש בחנות. טוב, נו. אני בכל זאת בדרום אמריקה.

אחרי ארוחת ערב בחוץ - סלט-פירות-ערב, במקרה שלי - יחד עם הישראלית השנייה בחדר, אני מטפסת לקומה השנייה במיטת הקומותיים, וככה מסתיים לו היום הראשון בבואנוס איירס. מכאן, זה רק הולך ומשתפר.

שעת סיפור

אמנם לא נולדתי כאן, אבל כמעט כל החיים שלי אני תקועה פה. אף פעם לא הבנתי למה זה מגיע לי. כולן עוזבות, אחת אחרי השנייה, ואני ממשיכה להירקב כאן ולהשתעמם. נמאס לי לשמוע על כמה שאני מיוחדת, שונה מכולן, אני לא רוצה שיבטיחו לי עוד פעם שאני אגיע רחוק, והסיפור הזה, שלא בוחרים בי כדי לא לבזבז את הפוטנציאל שלי? נו באמת. נכון שיש לי נתונים קצת יותר טובים מאשר לחלק מהחברות שלי, אבל עד עכשיו נראה שזה רק פוגע בי.

אלה שעזבו חסרות לי כאן, והן לא חוזרות, בטח שם מעניין להן יותר. נכון שבינתיים אני לא לבד, יש איתי עוד כמה כמוני, אבל לאף אחת אין מושג מה יהיה. אנחנו רק יודעות שהביקור שלנו שם, ב"רחוק" הזה, הוא הפתעה מדרגה ראשונה. ממש מחכים לנו, אבל אסור בתכלית האיסור שיידעו מתי אנחנו מגיעות. אחרת זו לא תהיה הפתעה, וזה לא יהיה שווה.

אני חושבת שזה עובד, כי הם שמחים בטירוף. איזה כייף זה בטח להגיע אליהם, לאלה שכל כך אוהבים אותנו. הם אפילו שולחים זיקוקים, אבל לא מרשים לי לראות אותם. מסתבר שמרוב שמחה הם מגזימים קצת בחגיגות, וזה יכול להיות מסוכן, עם כל הרסיסים שנופלים. זה נשמע לי דיי טיפשי. למה שמישהו יהיה כל כך לא זהיר ויפגע במישהו אחר, אפילו אם זה בטעות?

אני ממש רוצה לעוף מכאן, כמה שיותר מהר, ופשוט לראות את הכל במו עיניי. לנקות את הראש, לראות את הדרך פרושה תחתיי. לשמוע את המוזיקה המיוחדת שהם ידליקו לכבודי, כשיידעו שיצאתי לדרך, ולא לפני. אלה ששומרים עליי כאן מדברים כל כך הרבה על החבר'ה בצד השני, על איך שהם יקבלו אותי. נשמע שהם חברים ממש טובים, שמכירים היטב, ואני מחכה כבר לרגע שבו גם אני אתחיל להכיר אותם בעצמי. 

יש כמה פינות בכל העניין הזה שאני לא מצליחה לסגור. למשל, למה החברות שלי לא חוזרות? אם הם כל כך שמחים כשהן מגיעות, למה הם לא עוזרים להן לבוא לבקר אותנו, לראות את המשפחות והחברים, לספר איך היה? ולמה כאן לא מחכים לאף אחד שיגיע בכזו התרגשות? אבל כשאני מנסה לשאול על זה, או על הזיקוקים המסוכנים, לא ממש מתייחסים אליי, או שפשוט אומרים לי שאני לא מבינה שום דבר, ושאני אבין כשאגדל. בינתיים, הם אומרים, את עדיין רקטה צעירה מדי.

דרום אמריקה

"אז איך היה...?"

אני לא חושבת שאפשר להסביר איך היה. לא למישהו אחר, ולא לעצמי.
כי.. היה הכל.

נניח, הטרק הראשון שלי. ההכנות. ההתלבטות אם לקחת או לא לקחת מקל הליכה. להכניס עדשות לעיניים על איזו גדר אבן אקראית, ובעוד מליון ואחת מקומות אקראיים בטיול הזה. היום שבו צעדתי אלוהים-יודע-כמה קילומטרים, והייתי כל כך רעבה, ואז קניתי סלט מינימליסטי, ועד היום לבבות דקל מזכירים לי את הסלט הזה ואת דרום אמריקה. הלגונה הציורית שנכנסתי אליה למרות הכל. הנופים, ההצטלבות עם מטיילים אחרים בכל מיני כיוונים, החלפת מרקים לא טבעוניים במרקים טבעוניים. לאכול אורז או פסטה בלי כלום כאילו זאת ארוחת מלכים. ללכת ולשיר, ללכת ולחשוב, ללכת ולשתוק. יש בעברית מילה שמתארת את כל זה?

לדבר ספרדית. כל יום. לדבר על ישראל ועל המנהיגים הארגנטינאים המושחתים ולהסביר את האידיאולוגיה שמאחורי טבעונות וארגונים סביבתיים. ב"נוילנד" של אשכול נבו, ענבר משערת שאולי לכל אדם יש שתי שפות אם. אחת שהוא לומד כשהוא נולד, ואחת שמופעלת רק אם הוא מגיע למדינה שבה מדברים אותה. אז.. הפעלתי את השפה האהובה עליי בעולם? זאת תשובה טובה מספיק ל"איך היה"?


חוסר הידיעה. שונאים אותו, אוהבים אותו, מבינים שפשוט אי אפשר להימנע ממנו, ואז... לומדים לצלול לתוכו. לעלות על אוטובוס לבד לעיר זרה, לדבר במהלך הנסיעה עם אנשים שמאז לא ראיתי ואת רובם אולי לא אזהה, להגיע לעיר, להיות בטרמינל, ולהחליט שאני בכלל נוסעת לעיר אחרת לגמרי. להגיע לשם ממש בזמן הנכון. אבל לא לדעת את זה עד שזה לא קורה. ולא להבין כמה זה חשוב עד הרבה הרבה אחרי.

להיות איפשהו מבלי שלאף אחד בעולם הזה יהיה מושג איפה את עכשיו, ומה עשית אתמול ומה את מתכננת לעשות מחר. לפתוח בשיחה עם אנשים ברחוב ואז פתאום לטייל איתם. להתלכלך ולהתעייף, ולזחול מהמיטה ב5 בבוקר כדי להגיד לסוכנות שאת לא רוצה לטפס על הר געש מושלג היום, אבל רק היום, מחר - בטח שכן. לשמוע מכולם איך הכי כייף להתגלש למטה. אבל להנות דווקא מהדרך למעלה, שמתגלה כפחות קשה מהצפוי. 

אני יכולה לדבר שעות על כל נושא שקשור לטיול. טרמפים, למשל. טרמפים! אנשים נחמדים ונחמדים פחות. שיחות מצחיקות ברכב. שיחות לצד הדרך. שמן שנשפך על מושב של מישהו זר. דברים בחינם, כמו ארטיקים ובירות ולחם ביתי וסיורים בטבע. פיקניק עם זוג ארגנטינאים. ברזילאים שנוסעים ברחבי ארגנטינה במכונית. בין לבין, לחכות כל כך הרבה. לצחוק, להשתגע, להתייאש, ושוב לצחוק.  

או.. הקור. אני מחשיבה את עצמי אוהבת-קור. אבל לא קור של משאית פתוחה שטסה מתחת לברד במקום שנראה כמו ג'ונגל. לא קור של מחסן, אסם, איך שלא תקראו לזה - צריף שישנים בו בלילה אחרי שמתחילים מסלול מאוחר מדי. לא קור של להתעורר ולהרגיש את השיניים נוקשות. וכמה ימים אחרי - חום רותח של מעיינות חמים. הכל יחסי.

טיול זה נופים, וערים, ותרבויות, אבל זה הרבה מעבר. בטיול כזה, אפשר להגיד שמקבלים הזדמנות להיוולד מחדש. לשחק בעולם מקביל כזה. במיוחד אם בכל היבשת הזאת אין עכשיו מישהו שבאמת מכיר אותך טוב, ומה שתבחרי להיות שם, זה מה שתהיי. טיול זה לחוות משהו מיוחד, ולהרגיש שהוא מיוחד ולהרגיש, גם שנה אחרי, שאת לא באמת מצליחה להבין עד כמה.

“Make voyages. Attempt them. 

There's nothing else.”