"המוות אינו דבר כה רציני; הכאב כן!" (אנדרה מאלרו)
גאות. גלים מכים בחוף, והכל מתמלא, גם הריק,
שלא רגיל לראות את עצמו מלא כל כך, ולצידו ההפתעה אל מול הנוכחות של
המים, והשפע העצום שהם מביאים. כל כך עצום, שמתעוררים הספקות - האם ייתכן שכך נראית האמת? הגאות לא יודעת את גבולותיה,
והיא מציפה עד שכבר אין לאן לנתב אותה, הופכת למילים זולות, דועכת
לאט, יש בה רגעים של שיא, של המראה, ואחריהם צריך להילחם כדי לאחוז בה,
מלחמה חסרת טעם, כי הרי בסוף השפל יגיע, ואז שוב יבער החוסר, יותר משהנוכחות
אי פעם בערה.
השפל. גאות היא רק גאות, אבל השפל הוא תמיד
השפל, כי כשהוא נמצא, הוא כל מה שישנו. מחיר ההיכרות עמו גבוה. הכל חזק מדי. ההתרסקות בלתי נשכחת, ומה שלא מתרסק, חסר משמעות. אין במה להיאחז, אין מקום לקשור בו
את החוטים, הם מתפזרים, חותכים וחונקים. הכל שחור. הכל שם, באפלה, אבל מישהו סגר
את האור, ועם האור נכבו גם החושים האחרים. אי אפשר לגעת, אי אפשר אפילו לדמיין,
והדבר היחיד שעוד יש לו משמעות, נקרע ונקרע ללא הרף. כל מה שהיה, נחרב, וההחרבות
מתנגנת שוב ושוב שוב, כדי שלא נפספס, והתחושה היא סוף. לא יהיה אחרת, כי יש משמעות
רק לרגע הנוכחי, ולעוצמות האלה שבהן נשרף הכל. להציץ החוצה ולראות שהעולם עוד שם,
זה לפעמים גרוע יותר מהשריפה - לדעת שהוא יכול להמשיך ולעמוד יציב, כשבפנים לא נשאר דבר.
מי שמנסה לדרג כאב, לא חווה כאב מעולם. לווליום של ההתנפצות אין דציבלים, ולעומק הנפילה
אין מטרים. מדידה היא השוואה. את הבלעדי לא ניתן למדוד.
זה תמיד נגמר בסוף. לפעמים סתם
כך, לפעמים במאמצים, לפעמים אובד בסיבובים של כוכב הלכת, במגדלור על החוף, בשעון חול שמזכיר שהכל זמני, ואז נותר חלל,
ובחלל - השאלות. אם אפילו השפל הוא לא באמת מוחלט, ואם הוא במילא ישוב, אז בשביל מה היה הכל, ועל שום מה נגמר?
כבר אמרנו שזה חזק מדי? וכשזה עובר את
הגבול, כשזה הופך להיות כזה, זה, אלה, הם, הרגשות, כשהם חזקים מדי אז כבר אין לאן, והמחשבות, המעשים, כולם הופכים להיות עבדים של הטירוף, רק לחכות שזה ייגמר,
שזה ייפסק כבר. יותר מדי. ישנם אנשים שנהנים מזה, ואנחנו רק בורחים, רק מנסים לא להרגיש, לא לשאת עוד כאב. דיבורים על סיבות. הם לא
מבינים שאין קשר לסיבות ותוצאות, ובכלל למציאות, אלא רק לאופן שבו אנחנו מחווטים מבפנים, למתג התקוע, לנורה שלא
מחוברת למקום הנכון, ומספיק שניצוץ קטן יזרום פנימה, כדי שהכל יתחיל להבהב
ולהישרף. אין לנו ברירה, אנחנו מנתקים את הסוללה.
זה חזק מדי. זה חלש מדי בקצות האצבעות,
בכפות הרגליים, בעיניים, באוויר שנכנס לריאות, וזה חזק מדי בפנים, כמו אבנים כבדות
או שקי חול, וזה לא רק כבד, זה לוחץ, משקולות שמנסות למלא מקום שלא קיים. כמו
בגאות, אין איפה לפרוק את השארית. לא מאמינים שאנחנו
כאלה. כשאנחנו איננו, זה כאילו מעולם לא היינו. בגאות, השפל נשכח, והגאות עשויה להיות ארוכה, כל כך ארוכה שמתחילים – בלי כוונה – להתרגל אליה. החיוך
הוא הרגע המסוכן ביותר, כי אז, אולי, אנחנו לא מוכנים לשריפה הבאה שעתידה להגיע.
והיא תגיע, בין אם נבטיח לעצמנו אינספור פעמים שזו הייתה האחרונה, ובין אם לא נבטיח דבר.
כמה זה מרתיח: ישנם אחרים שלא חיים את
זה, לא ככה, אצלם הסערות הן לא בעוצמה כזו. לפעמים משהו נופל למקום: אולי רק
הוריקנים יכולים להוליד כתיבה, אהבה או חיים בכלל. לפעמים וילונות של אשליות נמתחים סביב
ומכסים על הכל, כדי שלא יידעו. וגם אם יידעו, מה יידעו? הרי לא יאמינו במילא, אצלם
הכל אחרת. היינו עושים כל כך הרבה, אילו רק היינו אחרים - צוללנים בתהומות, לוחמי
מבטים נגד העיניים של החיים. היינו אחרים, אחרים לגמרי, אלמלא היו לנו הסכרים שלנו לבנות.
