"וגלים בדכים*
זועקים בבכים
את שמך, את שמך, את שמך..."
זועקים בבכים
את שמך, את שמך, את שמך..."
(לאה גולדברג - בואי כלה)
*דכי: קול התנפצות הגלים. מקור המילה במקרא - "נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם, יִשְׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם" (תהילים צג, פסוק ג).
~ ~ ~
שאלתי את עצמי, האם הים עוזב את החופים אי פעם. הרי הם אלו שתוחמים אותו. הם מגדירים את קצותיו, את גבולותיו, את כל מה שלא יוכל להיות לעולם. אבל הם גם סובבים את כל מה שאי פעם יהיה, וביניהם, הוא שקט, גלי, קפוא, מתחמם, ובמעמקיו - כל כך הרבה חיים, מסתורין, הרפתקאות, שאף אחד, אפילו לא הים עצמו, לא יוכל לעולם להכיר את כולם.
פגשתי פעם גל בים שלא רצה לעזוב את החוף.
פשוט כך. לא רצה. הוא כבר התנפץ עליו אינספור פעמים, כבר ראה את הבועות הקטנות של הקצף שלו מתפזרות על החול, ועדיין המשיך להתנפץ, ולהתערבל סביבו, עד שהוא כבר לא היה ממש גל אלא רק מים שמסתחררים להם אי שם מתחת לכל הגלים האחרים.
כשפגשתי אותו הוא כבר לא הסתחרר. הוא צף. צף בתוך הים, והכל חלף מעליו, על פניו, סביבו. עוד ועוד גרגירי חול נסחפו אליו מהחוף, והגל התמלא בגרגירים, עד שהוא כבר לא היה ממש גל, אלא רק מעין אזור כזה בים, אזור של מים, שכל נקודה בהם יכולה להינתק ולחזור בכל רגע, והגל, שהוא כבר לא ממש גל, לא יודע מה מחכה לו. וצף.
מה שלומך? לחשתי לו.
פעם, הוא התחיל לספר לי, הייתי גל. את מאמינה לי? כאילו ציפה שלא אאמין. אני האמנתי.
הייתי גל בים. הייתי מתנפץ וזורם ומגיע לחופים ולמערבולות ועולה ללגום אוויר ושוקע לקרקעית, אבל תמיד חזרתי להיות גל.
ועכשיו?
עכשיו אני סתם, הוא אמר. סתם. בים. אני כל כך רוצה לחזור להיות גל, להגיע לכל המקומות שאליהם לא הגעתי עדיין, וגם לכאלו שכבר הייתי בהם ושמחכים לי עם הפתעות חדשות.
אז למה שלא תחזור להיות גל?
את מבינה, הוא חייך בעצב, יש פה חוף. אני לא יכול לעזוב את החוף הזה.
אבל אמרת שיש חופים אחרים, לא? הוא קצת בלבל אותי, הגל.
יש חופים אחרים. מופלאים. ואני בכלל הגעתי לחוף הזה במקרה. לא חשבתי שאשאר כאן ליד כל כך הרבה זמן. אבל משהו פה - הוא עצר, זרק מבט לעבר החוף - משהו משך אותי. ונשארתי. אני לא יכול לדמיין את עצמי במקום אחר, את מבינה, ואנחנו הגלים, בלי דמיון אנחנו לא יכולים להתקדם. רק אם תבוא רוח, ועד שהיא תבוא... הוא הסתכל לכיוון השמיים ונשם עמוק.
והחוף, שאלתי את הגל, מה עם החוף? לא מפריע לו שאתה כאן?
החוף? החוף אוהב את הנוכחות שלי, אני שומר לו כאן על הגרגירים שנסחפים לים, הם מסתובבים קצת וחוזרים אליו.
ואתה, למה אתה לא חוזר?
לפעמים אני מנסה לחזור, ואני מתנפץ שוב, אבל החוף, איך לומר, לא כל כך צריך גלים. תראי איך כל האחרים באים והולכים. רק אני, כמו מטומטם, תקוע כאן, והחוף.. הגל הפסיק לדבר, ראיתי שהוא מתחיל לדמוע, ולא כל כך ידעתי מה לעשות.
אני יכולה אולי... לעזור לך איכשהו? שאלתי בהיסוס.
אולי.. אולי את יכולה להגיד משהו ממני לחוף.
בטח, אמרתי לגל.
אולי את יכולה להגיד לו שאני מאוד מאוד אוהב אותו. הוא יודע את זה, הוא הוסיף במהרה, אבל אולי את יכולה להגיד לו עוד כמה דברים, שאני לא מצליח.
איזה דברים, שאלתי.
אולי את יכולה להגיד לו שאני נשאר כאן כדי לא להתגעגע אליו, אבל מתגעגע אליו כל הזמן. גם כשהוא ממש כאן, כמעט לידי. להגיד לו שאני מפחד ללכת ולהשאיר אותו בלי מישהו שישמור לו על הגרגירים. אבל אני לא יודע כמה זמן עוד אוכל לשמור על הגרגירים ככה, כשאני כבר לא ממש גל, ואני לא רוצה לשמור על הגרגירים שלו ולא לחוות את כל מה שעוד מחכה לי ברחבי הים, ואולי אפילו באוקיינוס הרחוק. להגיד לו שאני חושש שהוא ישכח אותי, כי יבואו כל כך הרבה גלים אחרים, אז אני נשאר כאן כדי להיות כל הזמן בהישג יד, אבל גם כשאני בהישג יד, הוא לא זוכר אותי כמו שאני זוכר אותו.
הגל שתק, חשב קצת, ואני חיכיתי. עד שהוא המשיך.
תגידי לו גם שאני בעצמי מפחד לשכוח אותו, אבל הזיכרון שלו כל כך כבד, כל כך נוכח גם כשהוא עצמו ממש מולי, שהוא משתק אותי ולא נותן לי לזוז. תגידי לו שהוא החוף האהוב עליי, וזה לא שאני לא רוצה שהוא יהיה החוף האהוב עליי, אני רק לא רוצה שזה יכאב לי כל כך כמו שזה כואב עכשיו. תגידי לו שהוא מרגש ומשמח אותי אבל גם מעציב אותי יותר משאני יכול לשאת. אני מזמן אומר לעצמי שכל הטוב בים יגיע אליי גם אם אהיה כאן, ממש לידו, אבל בזמן האחרון אני מתחיל לחשוב שאני ממש בלתי נראה כאן, במים הרדודים שלצידו.
ניסיתי לזכור את הכל, לא לפספס אף מילה.
תגידי לו שאני מרגיש כל כך בר מזל, שהגעתי לחוף כזה. אבל גם תגידי לו, בבקשה, הדרך שבה הוא אומר את הדברים שידרה דחיפות רבה, תגידי לו שאני רוצה שמשהו, משהו בים הזה, ירצה בקרבתי כמו שאני רוצה בקרבתו עכשיו. אני לא רוצה להמשיך לחכות לכל מה שהוא לא יכול לתת לי. אני רוצה לחזור להיות גל.
הרגשתי שהגל לא אמר את כל הדברים האלה מעולם, אפילו לא לעצמו.
הסתובבתי לרגע להביט בחוף, אותו החוף שעתיד היה לשמוע את כל מה שהגל סיפר לי. לפתע הרגשתי רוח נושבת, וכשהסתובבתי אחורה עם חששות בלב, ראיתי שהגל, אותו הגל שדיברתי איתו שעה ארוכה, לא מחכה לי, אלא מתגלגל מעל פני המים, עם כיוון הרוח, צובר מהירות מרגע לרגע.
אבל החוף, החוף! רציתי לקרוא אליו. ולא קראתי.
נזכרתי בכל הדברים שהגל אמר לי.
הסתכלתי שוב לכיוון החוף, ובחזרה אל הגל. אם לא אקרא לו עכשיו, הוא כבר לא ישמע אותי, חשבתי לעצמי.
הגל שחזר להיות גל, הלך והתרחק מהחוף, מתערבב לו במים עד שכבר לא יכולתי להבדיל בין הגל שהכרתי לבין הים הסוער.
