אז גב' קנאה ואני ישבנו לשוחח על ג'ינסים...

לפני יותר מ-16 שנים, הלכתי עם קבוצה של אנשים לאסוף פטריות ביער. ילדה אחרת מצאה את הפטריה הראשונה, כתומה כזאת, ואני ישר רצתי לספר על זה למבוגרים. תוך כדי הסיפור, התחלתי לבכות... בעצם רצתי למבוגרים כדי לבכות על זה שהיא מצאה פטריה לפניי. העציב אותי שהיא מצאה פטריה, כי גם אני רציתי למצוא ולא מצאתי.

עברו הרבה שנים, ולאורכן הרגשתי שוב ושוב, שאם למישהו אחר יש משהו שאני רוצה, הקנאה כל כך חזקה ומכאיבה שהיא ממש הורסת אותי מבפנים.

נניח שלחברה טובה שלי, קורה משהו טוב.
למשל, היא הולכת וקונה ג'ינס. (אמנם קניית בגדים היא נושא בעייתי בפני עצמו. אבל זאת מטאפורה. לקחתי אותה מאיפשהו, אבל היא יכולה לסמל כל דבר שבעולם.)
היא מספרת לי שהיא קנתה ג'ינס, ולא סתם - ג'ינס שממש מתאים לה באופן מושלם.

משם, זה הולך בערך ככה...

קול אחד בראש שלי: היא קנתה ג'ינס! את לא קנית ג'ינס. לא בטוח שבכלל יתנו לך להיכנס לחנות ג'ינסים. את בכלל יודעת איפה יש אחת כזאת? את לא [כל התכונות הטובות שעוזרות ברכישת ג'ינס], ובגלל זה גם אף פעם לא תמצאי ג'ינס, ואם לא תמצאי ג'ינס מתאים, אז בעצם מה הטעם? זה הדבר הכי חשוב בעולם, עזבי אותך מחולצות, חצאיות, שמלות ונעליים, הרי מה כל זה שווה אם אין לך ג'ינס?

מילא אם לאף אחד לא היה ג'ינס. אבל הנה גם לה יש, בעצם לכולם חוץ ממך יש, ואם אין אז תיכף יהיה, וזה אומר שאת כבר לא תהיי מגניבה מספיק בשבילם אם אין לך ג'ינס. כלומר שבקרוב את תישארי בלי ג'ינס ובלי חברים. שזה כמובן רק מוכיח כמה שלא מגיע לך שום ג'ינס מלכתחילה.

קול שני בראש שלי: החברה הכי טובה שלך קנתה ג'ינס! את יודעת כמה היא רצתה את זה, את מבינה כמה היא בטח שמחה, ובמקום לשמוח בשבילה, את חושבת על זה שאין לך ג'ינס. את זבל של בן אדם.

קול שלישי בראש שלי: תתאפסי על עצמך כבר, אז אין לך ג'ינס. למי אכפת? ומי בכלל הבטיח לך שיהיה לך ג'ינס?

בימים האחרונים, החלטתי שהקולות בראש שלי ואני, או יותר נכון הקנאה (שהיא גם מעין מפלצת ירקרקה) ואני, נדבר על זה.

אז דיברנו.

אני: אני לא יודעת איך להגיד את זה בעדינות... למה את עושה לי את זה?!?!?!

קנאה: עושה לך מה? אני בסך הכל מראה לך מה אין לך ואת רוצה. למשל, ג'ינס.

אני: אבל אני יודעת מה חסר לי. ברור שתמיד יש עוד דברים, אבל אני כן מודעת לדברים שהייתי רוצה ואין לי, זה גם לא דברים כאלה יוצאי דופן. מי לא רוצה ג'ינס? נראה לך שאני באמת אשכח את זה?

קנאה: ברור שכן, כי אם זה באמת היה חשוב לך, היית הולכת ועושה משהו. אבל את לא עושה שום דבר. אולי אם תראי שלאחרים יש, שזה אפשרי, תתחילי להזיז את עצמך ולעשות משהו.

אני: את מתכוונת שאת רוצה שתהיה לי מוטיבציה?

קנאה: כן! משגע אותי שאת לא עושה מספיק בשביל דברים שאת טוענת שכל כך חשובים לך!

אני: קודם כל, טוב שאת אומרת את זה. רשמתי לפניי. אבל, זה ממש לא נותן לי מוטיבציה כשאת מציגה את זה בצורה שבה את מציגה את זה.

קנאה (מופתעת): לא?

אני: לא. מה שאת גורמת לי לחשוב, זה שהיקום מייעד לאחרים דברים שלא יכולים להיות לי, ושכל המאמץ שלי הוא לחינם.

קנאה: אז אולי תתחילי להתאמץ יותר. זה בדיוק מה שאני אומרת!

אני: אבל כשיש לי את המחשבות האלה, אני לא ממש במצב לחשוב על לשנות את הדברים שאני עושה, או לחשוב איזה מטרות אני בכלל רוצה להשיג. אני דיי עסוקה בלהרגיש רע עם עצמי. אני כן חושבת שאת רוצה לעזור לי. אבל כשאני מקשיבה לך אני לא מצליחה לשמוע את זה.

(בערך בשלב הזה, אני מרגישה שאנחנו קצת פחות צועקות אחת על השנייה, ומתחילות להקשיב באמת)

קנאה: את בטוחה שאת מקשיבה לי? חשבת פעם שאולי חלק מהקולות האלה שאת שומעת, הם לא אני?

אני: האמת שלא ממש, אבל זה נשמע הגיוני. יש סיכוי שלפעמים אני מתבלבלת בינך, לבין עצמי-שלא-חושבת-שמגיעים-לי-דברים-טובים?

קנאה: יכול להיות.

אני: אבל לפעמים זאת כן את?

קנאה: תראי, אני בסביבה. אבל כשאת מקנאה באחרים, את בעצם בכלל לא מקנאה בהם. תנסי לדמיין, מה קורה אם חלק אחד בך, מקנא בחלק אחר.

אני: את מתכוונת שיש בי חלקים שלא מרוצים, והם מקנאים בחלקים שכן מרוצים, ביכולת שלהם - שלי - להנות.

קנאה: נכון. ואז יש גם את החלק שמלכתחילה, לא חושב שבכלל מגיע לך להנות, אז מרגיז אותו שהחלקים האלה נהנים להם. הוא מקנא....

אני: ולכן הוא מנסה להראות לחלקים המרוצים והשמחים, שלא באמת יכול להיות להם טוב ושלאחרים תמיד יהיה יותר.

קנאה: ויש גם את החלק האופטימי שכל כך קל לו לקבל דברים בשמחה, והוא לא מבין איך את לא עושה את זה במקרה הזה, וזה מתסכל אותו! ממש.

אני: אז הכאב הזה, שאני מאשימה אותך בו... הוא בסך הכל סוג של דיסוננס בין החלקים השונים שלי. כאילו, זה שלאחרים יש ולי אין, זה בכלל לא העניין פה.

קנאה: בדיוק. כמו שאמרתי לך קודם, אני בסך הכל רוצה שתהיה לך מוטיבציה, אז אני מזכירה לך שזה משהו שחשוב לך. אני חושבת שמתלווה אצלך הרבה כאב, לכל הנושא הזה של לחשוב מה את רוצה בשביל עצמך ומה את מאמינה שמגיע לך, ולפעמים זה יכול להיראות קשור למה שיש או אין לאחרים..

אני: אבל זה בכלל לא העיקר. אז אני לא בן אדם כזה קנאי כמו שחשבתי!

קנאה: בכלל לא. (מה שהיא בטח חושבת לעצמה ולא אומרת: "מה שכן, את מופרעת לגמרי, אבל לא נראה שזה מטריד אותך במיוחד, אז נעזוב את זה כרגע.")

אני: וגם כשאני מקנאה, אני הרי יודעת לא לייחס לזה כל כך הרבה חשיבות, ולא להתבאס בגלל שלאחרים יש ולי אין.

קנאה: הלוואי עליי..

אני: אולי זה באמת חלק מהעניין, שקשה לי לקבל את זה שאני יודעת להתמודד עם זה כל כך יפה, אז אני קצת משתיקה את החלק שיודע לעשות את זה. לא ממש אני, אלא העצמי-שקשה-לה-כשטוב-לי.

קנאה: היא לא כזו נוראית, את יודעת. תחליפי גם איתה כמה מילים בהזדמנות. אנחנו כבר נהיה בקשר, טוב? (מתרחקת לאט לאט)

אני: אני אחליף, אבל רגע.. בעצם יכול להיות שאני מכניסה כל מיני דברים אחרים, לקטגוריה של קנאה, כי קשה לי להתמודד עם מה שהם באמת.

עצמי-שמקשיבה-לי-בלי-לשפוט (שצצה לפתע פתאום): ומה הם באמת?

אני: למשל, זה שאני נוטה להקדיש הרבה זמן, מאמצים ומחשבות לאנשים שחשובים לי. אז אם הם פתאום הולכים ומוצאים ג'ינס, זה אומר ש: א. הם כבר לא צריכים אותי, כי יש להם ג'ינס. ב. הם כבר לא צריכים את העזרה שלי בחיפושי ג'ינסים. ג. שני הדברים הקודמים מפריעים לי בעיקר כי זה אומר שעכשיו יהיה לי קשה יותר להתחמק מלהפנות מבט לעבר עצמי, ואני אצטרך לחשוב על לחפש לעצמי ג'ינס, או חולצה, או מה שזה לא יהיה. אפילו לחשוב זה מפחיד! אני כבר לא מדברת על לחפש.

עצמי-שמקשיבה: אז לשמוע שהם מוצאים להם ג'ינס, בעצם גורם לך להרגיש שאת חייבת עכשיו לחפש ג'ינס, כי להם כבר יש.

אני: כן, וחוץ מזה, אם לא הייתי רוצה ג'ינס, לא היה לי אכפת כל כך אם יש להם או אין להם. אז זה פשוט מזכיר לי את מה שאני כבר יודעת.

עצמי-שמקשיבה: וזה מפריע לך שאת פתאום צריכה חייבת להתעמק בקשיים ובמכשולים של עצמך, ולעשות את הצעדים במו רגלייך, וזה הרי דורש יותר אומץ מאשר לייעץ לאחרים. זה ממש מפחיד אותך, לדמיין שתצטרכי לאזור את כל האומץ הזה.

אני: לגמרי.

עצמי-שמקשיבה: ולצד זה יש את האפשרות הנוראית שנניח, תמצאי לך ג'ינס, וכל המחשבות המפחידות שמתלוות לזה.

אני: כן, אפשרות מדהימה ונוראית ביחד. זה ממש מבלבל... חוץ מזה, אני גם כועסת על עצמי שאני בכלל מרשה לעצמי להחליט שמגיע לי ג'ינס, סתם ככה.

עצמי-שמקשיבה: וזה החלק ההוא שדיברת עליו קודם עם הקנאה, שלא ממש רוצה שיהיה לך טוב, ולא שהוא סתם ככה רוצה ברעתך, פשוט הוא לא לגמרי מאמין שמגיע לך.

אני: טוב, גם איתו יש לי איזו שיחה לעשות.

אז הקנאה שלי סיפרה לי, בין השאר, ש...

 - לרצות דברים בשביל עצמי, מעורר אצלי כל מיני מחשבות על האם זה בכלל מגיע לי, ולפעמים אני מחביאה אותן מאחורי הקנאה המדומה הזאת, כדי להתמקד בלקנא ולא בלעזור לעצמי.

- יש בי חלקים שיכולים מאוד לפרגן לאחרים ומאוד לשמוח בשביל עצמי, וחלקים אחרים שלא כל כך יודעים להתמודד עם השמחה והפרגון האלה, ומפחדים מהם, ולכן מנסים למשוך את תשומת הלב שלי למקומות אחרים.

- כשלאחרים חסר משהו חשוב, זה נותן לי נושא להתעסק בו ולהסיח את דעתי ממה שחסר לי בעצמי. כשזה כבר לא חסר להם, אני נזכרת שזה כן חסר לי, ובשביל להתמודד עם העניינים של עצמי אני זקוקה להרבה יותר אומץ.

והיא גם הזכירה לי ש... 

מפחיד אותי שלא יהיה לי את מה שאני רוצה. אבל לא פחות מזה, מפחיד אותי שיהיה לי את זה.

תודה לחווי המדהימה על השיטה השימושית :)

התרופה האהובה עליי

אני אוהבת לטוס, אני אומרת שוב ושוב ושוב.

את מתכוונת שאת אוהבת לטייל.. כי הטיסה? לחכות בתור? מטוס בלי מקום לרגליים? אוכל של טיסות? אין סיכוי שאת באמת נהנית מהדברים האלה.

אני מאוד אוהבת גם לטייל, ויש לי הרבה להגיד על טיולים, אבל אין לזה כמעט קשר לעובדה שאני מאוד אוהבת טיסות, וכל מה שכרוך בלטוס.

אני אוהבת להגיע לשדות תעופה, לא משנה איפה, זה עדיין לא נתפס מבחינתי שאפשר בדרך כזאת להגיע ממדינה למדינה או מעיר לעיר, וככל שאני עושה את זה יותר, אני פחות לוקחת את זה כמובן מאליו.

אני אוהבת כל פרט קטן בשדות תעופה, את החנויות, את האנשים, את התקריות המוזרות, את השפות השונות. אני אוהבת להרגיש תיירת, להרגיש כמו בסוג של משימה כזאת, שיש לי יעד מסויים שאני צריכה להגיע אליו.

אני אוהבת לא לדעת לאן ללכת, לחפש את עצמי בין שערים, בין רכבות פנימיות, לקלל את הרגע שבו ארזתי את כל הדברים האלה שאין לי כח לסחוב ולדעת שגם בפעם הבאה אני אארוז יותר מדי. אני אוהבת את האנקדוטות האלה שאני מזכירה לעצמי לספר למישהו, מתישהו, אולי. אני אוהבת את זמן המחשבות המופלא, את המוזיקה שמתנגנת אצלי באוזניות ואת השירים שנשמעים בשדה עצמו, אני נהנית לשלם מחירים מופקעים על חיבור לאינטרנט כדי לתייג את עצמי בפייסבוק - דבר שבארץ אני לא ממש עושה גם כשזה חינם.

אני אוהבת את החופש המוחלט הזה - וזה לא משנה לכמה זמן אני טסה, התחושה היא שכל העולם לפניי, הפנטזיה הזאת של לעלות עכשיו על טיסה ליעד אחר לגמרי.

אני אוהבת לצלם דברים קטנים שמעניינים רק אותי, לקרוא ספר שנייה לפני העלייה למטוס, לראות את כולם נעמדים ולהיות גאה בעצמי שאני יושבת ומחכה שכולם יעברו. אני אוהבת לחפש בנרות משהו שישביע אותי בזמן המת הזה, אני אוהבת להתמודד עם החששות שהמזוודה תלך לאיבוד ושאני אלך לאיבוד ושהעולם יילך לאיבוד.

אני אוהבת להתיישב במקום שלי, לשמוע עברית ולשמוע שפות אחרות ולפעמים להיות באיזה קונקשן הזוי בלי ישראלים בכלל, אני אוהבת לעלעל בעיתון של חברת התעופה גם אם אני כבר מכירה אותו בע"פ.

אני אוהבת להמריא, וואו, כמה שאני אוהבת את הרגע הזה שבו המטוס מתחיל לנסוע ופתאום זה יותר ויותר מהר ופתאום האנשים הם כמו נמלים ואז אפילו לא נמלים, ואז פתאום אני כבר לא ממש מזהה שום דבר, בכל פעם זה אחרת, שקיעות, זריחות, עננים, גשמים, שמש קופחת, אני חושבת שבכל אחד מהתנאים האלה יצא לי להמריא, ובכל פעם, גם אם זה אותו המקום ואותו מזג האוויר, זה עדיין קצת אחרת ואני כאילו בשום מקום והעולם זז קילומטרים מתחתיי ובו בזמן הוא לגמרי עוצר מלכת.

טסתי לבד לא מעט פעמים. כשאני טסה לבד, אני מרגישה כאילו יש לי חופש מהכל, ובאותם הרגעים שום דבר לא קיים.אין לי שום קשר, ולו המזערי ביותר, ל"עולם האמיתי" שם בחוץ. וזה נהדר.

לאט לאט המטוס מתייצב, אני נרדמת או שוקעת בספר או כותבת, או סתם שומעת מוזיקה ובוהה בחלון, ואין שום דבר אחר שהייתי מעדיפה לעשות באותו הרגע, אין לאן למהר, אין משהו חשוב יותר, ובין אם אני מחכה להגיע או חוששת להגיע, אני נמצאת שם, ברגעים האלה, כל כולי.

מביאים לי את האוכל הטבעוני שלי, לפני האחרים בדרך כלל, גם ארוחות של מטוסים אני אוהבת... ולפעמים יש תקלות מוזרות. המילה "טבעוני" לא ממש נמצאת במילון של דלתא - חברת התעופה האמריקאית הגדולה ביותר. גם זה חלק מהכייף. הרי בסופו של דבר, יהיה מה שיהיה ואיך שיהיה - אני אמצא את עצמי מגיעה ליעד. רגע, זה לא ככה גם בחיים? מה בעצם חשבתי לעשות אי פעם, שיכול להיות מסובך יותר מלהרים לאוויר מכונה ממתכת?

מתקרבים לנחיתה, וכאן הרגשות מעורבים. תמיד יש איזה חלק ממני שלא רוצה שזה ייגמר. בדרך כלל יש משהו, מישהו, שמחכה לי, בין אם זה מקום חדש, או מקום ישן ואהוב, או אנשים שלא ראיתי הרבה זמן, או אפילו לחזור לישראל, לארץ שלי. אני דבוקה עם האף לחלון, בהנחה שהצלחתי להשיג מושב כזה, מחכה לראות את האורות או את הנופים, מתחילה להתרגש כשאני מבינה שזה ממש הולך ומתקרב. בתי הצעצוע גדלים, הנמלים הופכות לאנשים קטנטנים, ואז הרעש המדהים הזה של הגלגלים על האדמה, לפעמים גם מחיאות כפיים... והגענו.

בדרך כלל אני לא ממהרת. אני מחכה בסבלנות במושב שלי עד שזרם האנשים במעבר מתחיל להיות מהיר יותר, ואז מקלפת את עצמי ונגררת, אני נראית כנראה כאילו גירדו אותי מתוך הפח הקרוב, יכול להיות שאין לי מושג בכלל מה הצעד הבא שלי במקום הזה ויכול להיות שהכל ברור וידוע ועדיין יש מקום קטן לספקות.

תיכף אני אראה לאן הגעתי, תיכף הכל יתחיל... הדבר הזה שעברתי עכשיו, הוא התרופה שלי. גם אם אין לי מושג מתי, לאן, כמה, אני יודעת שאני עוד אקח את התרופה הזאת שוב.

השבוע שלי #4 - להקשיב למחשבות שלך

חליתי קצת, אז היה לי תירוץ הייתה לי סיבה לא לעשות הרבה ביום וחצי האחרונים. למען האמת, הפוסט הזה הוא בערך כל מה שעשיתי...

מחשבות על אופטימיות.

לפעמים אני חושבת שלאנשים מסויימים יש סיבות להיות אופטימיים, ואם לי אין את הסיבות האלה - אז מה לי ולאופטימיות...

ובכל זאת, אנשים שכביכול יש להם את כל הסיבות שבעולם שלא להיות אופטימיים, שעברו "חוויות" שיכולות באוזני אחרים (וגם בתפיסה שלהם עצמם) להישמע כמו סוג של גהינום - הם אופטימיים בצורה יוצאת מן הכלל. הם מתמודדים עם כל מה שהחיים מפילים עליהם ומאמינים ביכולת שלהם להמשיך ולעשות את זה. רק השבוע, שיחה עם מישהו כזה הזכירה לי את הצדדים החזקים שלי, את האמונה הזאת שמה שיהיה - יהיה לטובה.

אינטואיציה.

נוכחתי לדעת שוב ושוב שכדאי להקשיב לה כמה שיותר. השבוע הקשבתי לה, הקשבתי לעצמי, ואפשר להגיד שבעקיפין גרמתי לדברים לקרות, בלי ממש לדעת שככה יהיה או להתכוון לזה. אבל יותר חשוב - גם אם שום דבר לא היה קורה - רק ללכת עם האינטואיציה, זה בפני עצמו משהו שעושה לי טוב.

חדשות רעות.

שאני עוד לא ממש יודעת איך להתמודד איתן. אם כבר מדברים על אופטימיות.
מצד שני, כבר נוכחתי לדעת שעם הדברים הגדולים יותר קל לי להתמודד מאשר עם הקטנים.
I'm weird that way.

הליכות ארוכות.

סוף כל סוף, בלי להרגיש שאני מזיקה לרגל שלי.
האושר והאנרגיה שמרגישים אחרי שחוזרים מהליכה כזאת... התגעגעתי לזה.
מזל שהקיץ בשלבי סיום, ושכבר אפשר לעשות הליכות כאלה בלי למות בדרך.

שיחות עם אנשים שמבינים.

השיחות האלה האירו לי מחדש כל מיני תחושות וקשיים שלי, שאני משום מה נוטה לחשוב שהם ייחודיים לי.
הן גם הזכירו לי את הדברים שאני מאמינה בהם, שהכל אפשרי, שצריך לעשות את כל מה שאוהבים, וכל הקלישאות האלה שהן פשוט חלק ממני. גם אם לפעמים אני לא לגמרי נותנת להן מקום.
בקיצור, זה בא בזמן הנכון.

הקומיקס הזה, העלה אצלי מחשבות על השאלה הזאת - עד כמה כל דבר שאני עושה באמת חשוב בטווח הרחוק יותר? (לאו דווקא מבחינת השפעה גלובלית ושלום עולמי; אלא עד כמה זה חשוב לי, ולעתיד שאני רוצה בשביל עצמי - לא שאני יודעת איך בדיוק העתיד הזה נראה - אבל זה חלק מהעניין...)

מאחלת לכולנו שבשנה החדשה, נדע להקדיש את האנרגיות שלנו למה שבאמת חשוב ועושה לנו טוב, 
ופחות לאותם דברים שגם בהווה וגם בעתיד אין להם הרבה משמעות...
זה נראה לי מספיק כדי להפוך אותה לשנה מוצלחת. (:

השבוע שלי #3 - לאט לאט

השבוע הראשון של ספטמבר.
אוגוסט, אני לא מתלהבת ממך בכלל - והתנצלותי הכנה לכל ילידי אוגוסט.
טוב שהלכת, וחבל שלא לקחת איתך את החום המעיק הזה...

העברתי שיעור שיווה נאטה.

אני רוצה לכתוב את זה שוב. 
העברתי שיעור שיווה נאטה ל-10 אנשים. נראה לי שהם נהנו (ואם לא, הם ידעו להסתיר את זה היטב...).
שיווה נאטה והדרכה, בין הדברים האהובים עליי בעולם - לגמרי שילוב מנצח.

אני שוכחת ללמוד מעצמי.

אני מבינה כל מיני דברים, בצורה כל כך בהירה והגיונית, אבל לא באמת רושמת את זה או מזכירה לעצמי להסתכל במקום שבו רשמתי את זה.
למשל, אם הייתי זוכרת שבשבוע שעבר הבנתי כמה מחשבות משפיעות עליי לעומת אירועי המציאות, זה היה נחמד. אבל אחרי שכתבתי את זה, שכחתי מזה לגמרי. 
גם מזה לומדים.

שינה טובה, למשל.

אני זקוקה לזה. כשאני ישנה טוב, אני מאושרת. כשאני מרגישה לא מאוזנת, זה כנראה קשור לכמות או לאיכות של השינה שלי בלילה האחרון.
זה ככה תמיד, ועדיין אני נוטה לשכוח את זה ולישון הרבה פחות מכמה שאני צריכה. כבר שנים, כשחושבים על זה.
משהו להגיד לעצמי יותר: את לא בדיכאון, את לא חסרת אנרגיות מעתה ועד עולם, את לא מיותרת, את לא כל הדברים הרעים האלה שאת חושבת או מרגישה. את פשוט ע-י-י-פ-ה.

כיוון מסויים שאף פעם לא ממש שקלתי ברצינות, פתאום נראה כמו הדבר ההגיוני ביותר בעולם. 

לכאורה זה סותר את הכיוון הכללי שלי בשנה פלוס האחרונה. אבל אני מקווה למצוא דרך לא לוותר על שום דבר, אלא לשלב (כמו במשפט שנתקלתי בו - your dream job does not exist, you must create it).
בכל מקרה, הרעיון רק נולד, אבל כבר דיי מלהיב אותי.


דבר ממש מעצבן, אבל לא ממש מפתיע, קרה לי שוב.

בפעמים הקודמות, פשוט עבדתי על לנסות להרגיע את עצמי, ואז שכחתי מזה לגמרי.
הפעם אמרתי לעצמי, שאני לא הולכת לשכוח את זה כאילו זה לא קרה, כמו בפעמים הקודמות.
אני רוצה להסתכל, לחשוב, להתעמק, לנסות להבין למה.
זה נראה לי חשוב ואולי מקושר באיזושהי דרך לעוד נושאים חשובים.

הרבה מחשבות ורגשות ופחדים.

לא שזה חדש.
אבל פתאום הכל חזק יותר וצלול יותר ואני מצליחה קצת יותר להבין את עצמי.
כנראה שאני גם מנסה קצת יותר, משתדלת באמת להיות עם עצמי גם במקומות הקשים יותר. דברים שהכבידו, מכבידים פחות ואני מצליחה להנות מהם יותר.
אני מרגישה שקורים דברים חשובים, ומה שהיה נראה מיותר - מתחיל לקבל צורה.

לאט לאט.

מה שאי אפשר (לזכרו של רותם תבור ז"ל)

"ומעפר כתבתי מילות פרידה 
אותן לך הנפתי כאות תודה..."

רציתי לכתוב ודחיתי את זה, זה לא בא, זה לא הצליח, ועכשיו אני מבינה שלא משנה כמה אחכה ואחשוב ואערוך, זה לעולם לעולם לעולם לא יספיק, כי מהן בכלל מילים לעומת בן אדם שכבר לא נמצא כאן, איך אנחנו בכלל מנסים להשתמש בהן כדי לתאר את מה שאי אפשר? 

ובכל זאת, המילים הן הדרך שלי והכח שלי.. ואני כותבת.

"והאם תסלח לי על דקה אחת 
שזכרונך את ליבי בה לא שרט..."

יצא לי להכיר אותך רק לכמה ימים, אבל איזה ימים אלה היו, בין החוויות החזקות ביותר שהיו לי בדרום אמריקה, נדחסו בימים האלה, בין טרמפ לטרמפ, בין משאית למכונית לאוהל, זבובים עוקצים, גשם זלעפות ומנעד רגשות עצום והיכולת להתמודד, לא תיארתי לעצמי מה יהיה ואיך זה יהיה, ושוב אני גולשת מהנושא כשאני נזכרת, והפעם אני רוצה ומקווה כן לכתוב עליך.

זה עדיין לא יהיה מספיק, כי הכרנו ולא הכרנו, בטיול אתה נקשר לבן אדם תוך כמה ימים מבלי להכיר צדדים אחרים שלו. מה שאני כן יכולה להגיד, זה ש... היית אמיתי. בכל דבר. במילים שאמרת, אם זה היה בצחוק או ברצינות, בשאלות שבאו מתוך התעניינות כנה, ברצון לעשות את מה שהרגיש לך נכון, לא הייתה בך טיפה של צביעות או העמדת פנים, ואפשר לראות את זה גם בטיול שעשית, במקומות המיוחדים שהלכת אליהם ובהתלהבות מהמקומות האלה.

לדעת לחיות את החיים... כמה אנחנו מדברים על זה, מחפשים את הדרך, ובין לבין יש אנשים כמוך שפשוט עושים את זה בדרכם שלהם, לפעמים במשך שנים ארוכות ולפעמים לתקופה פשוט קצרה מדי, ואני יכולה אולי רק להתנחם בכך שהזמן - הוא בסך הכל משהו שאנחנו המצאנו, ואם נניח שקיים רובד מקביל שבו הזמן לא חשוב, והשנים לא חשובות, אז נכון שכאן יש לך מצבה והשנים חרוטות עליה, אבל ברובד ההוא אין לזה משמעות, וכל מה שחשוב הוא שיש שם, כאן, בכל מקום, כל כך הרבה ממך.

כל מה שאכתוב, לא יספיק לי, וזה מזכיר לי כמה שהחיים האלה לא מספיקים לכל מה שאנחנו רוצים לעשות בהם, ואולי בכל זאת, במרדף הזה אחרי הזנב של עצמנו וזנבות של אחרים, אנחנו יכולים לממש חלק קטן מהחלומות שלנו, כמו שאתה מימשת את שלך.

"איזה עולם מוזר 
איך הזמן שלי נוסע 
ואני היטב יודע 
איש לא חזר 
אל קו ההתחלה 
זוהי רק משאלה..."

אני לא אחזור אחורה בזמן, אני לא אוכל להזהיר, אני לא אוכל לשנות, וזה מה שכואב הרי, לדעת אחרי, בלי שום יכולת לחזור ללפני ולעשות שיהיה אחרת. אני אוכל רק לזכור ולהודות, להמשיך לשמור אצלי את כל הזכרונות ממך. היה כך ולא אחרת, וכבר לא יהיה אחרת, אבל את מה שהיה, את מי שהיית, אני מבטיחה שלא אשכח.

הפוסט נכתב לזכרו של רותם תבור ז"ל, שנהרג לפני חודשיים בתאונת דרכים בפרו.

 

השבוע שלי #2 - טיפה טיפה

אני אפתח בוידוי: את הפוסט הזה היה לי קשה לכתוב, ובמקום יום שישי כמתוכנן, או לפחות שבת, הוא נכתב ביום שני. אבל יש לי מעין תאוריה כזאת, שדברים קורים בזמן הנכון (אם לא נכון לי, אז לפחות למישהו אחר).
אז השבוע הזה נמשך תשעה ימים. ככה החלטתי.

רקדתי לא מעט שיווה נאטה.

שיווה נאטה: ריקוד-יוגה שמשפיע באינספור דרכים על הגוף, הנפש והמחשבה. בין השאר, אחרי שרוקדים שיווה נאטה, מקבלים תובנות ורעיונות חדשים. לפעמים אפילו זרם של תובנות.

נשמע טוב מכדי להיות אמיתי? גם לי, אבל זה עדיין עובד. השבוע הזה היה מלא בתובנות, מהסוג הזה שנשמע גאוני בתוך הראש וטיפשי בקול רם. חוץ מאשר לאנשים האלה, ששום דבר לא נשמע להם טיפשי. אם אתם אנשים כאלה, אתם כנראה במקום הנכון.  

שמתי לב כמה מחשבות משפיעות עליי, לעומת אירועי המציאות.

כבר מזמן אני נוטה להאמין למדאם פומפרי, שלדבריה "מחשבות עלולות להשאיר צלקות עמוקות יותר מאשר כמעט כל דבר אחר". השבוע הבנתי עד כמה המחשבות הן אלה שיוצרות את הצלקות. זכרונות, רגשות, מחשבות על העתיד - כל אלה יכולים להסעיר ולערער אותי הרבה יותר מאשר הדברים שקורים לי מחוץ לראש שלי.

ואם כבר מחשבות, התבהר לי שאין לי ממש סדר בראש, אני צריכה להשקיע כדי ליצור אותו, וגם מה שנוצר הוא לא ממש סדר; פשוט אני מצליחה להתמקד במשהו מסויים, או בשום דבר מיוחד, ולשים בצד את הדברים האחרים.  

זה מפתיע איך הצלחתי לעשות משהו אי פעם עם החשיבה הזאת, ועדיין, או דווקא בגלל זה, אני שמחה שהבנתי את זה.

קיבלתי מכה דיי חזקה ברגל.

שקצת השביתה את ההתרוצצות שאני רגילה אליה, ומצד שני קצת התעלמתי ממנה. 
אני מקווה שעוד מעט כבר לא תהיה סיבה שלא להתעלם.

נזכרתי כמה אני מתחברת לדברים מסויימים.

דברים שאני כל כך אוהבת, וכל כך מפחדת לא להצליח בהם שלפעמים האהבה שלי אליהם נכנסת לאיזו קופסה קטנה ואפלה בתוכי שאני מנסה להתעלם מקיומה.

רק שבקופסה הזאת אין להם ממש מקום, והם לוחצים על הדפנות שלה וזה מכאיב וכשאני לא מודה בזה אז זה גם מתסכל לחוות את הכאב הזה ולא להבין אותו.

כשאני מודה בזה, זה גורם לי לחשוב שאולי עדיף לתת להם להסתובב חופשיים. למרות הסכנות.

נתתי לעצמי להתחיל לעבד דברים שלא ממש עובדו בעבר.

ונראה לי שיחד עם העיבוד, מגיעה הקלה מטורפת, הרגשה שאני סוחבת על עצמי פחות. 
וגם - יכולת להזכיר לעצמי את מה שאני לא באמת אמורה או רוצה לסחוב.

ספרים. 

אני מרגישה שאני בדרך לחזור להיות הילדה הזאת שכל הזמן נמצאת באמצע ספר. ממש פיזית, עם הראש בתוך הספר במקום סימניה.

התגעגעתי לזה.

כמה ימים בלי סמארטפון.

במילה אחת, מומלץ. 
והעצלנות שמונעת ממני בכלל להקליד עם המקשים האלה, היא בכלל סוג של ברכה.

השראה.

חבר טוב מהטיול, שלא ראיתי 7 חודשים, חזר לארץ ועכשיו גם גר קרוב אליי.
שזה כייף גדול בפני עצמו.

שיחות איתו נוטות לעזור לי לפתוח את הקופסאות הקטנות האלה, להיזכר בדברים שחשובים לי ושאני נוטה לשכוח או לא לתת להם את המקום שמגיע להם. 

השיחה האחרונה הובילה להחלטה להבנה מסוג ה"זה-מה-שאני-הולכת-לעשות-וזה-לא-ברור-איך-וגם-לא-הגיוני-ולא-אכפת-לי".

כן ירבו. :)