יום שישי, 28 בדצמבר 2012

16.12.11 - ממשיכים במירוץ


לחלקנו יש רעיון חביב שכזה - צריך להתחיל לתפוס טרמפים ב-5 בבוקר. 5 בבוקר! כנראה שלא הייתה אפילו פעם אחת שבה באמת קמנו ב-5, אבל ייאמר לזכותנו שהייתה שאיפה כזאת. כך או כך, גם היום אין לנו הצלחה מסחררת עם הטרמפים. אחרי שקיפלנו את הדברים, אנחנו מחכים בקרוז מאייטן, מגיע אוטובוס ליעד הבא – פוארטו ריו טרנקילו, המחיר סביר לגמרי, הבנים לא רוצים להמשיך לחכות, וגם שותפתי ואני – למרות הנחישות שלנו לקחת רק טרמפים – עולות ביחד איתם.

ריו טרנקילו - בספרדית, נהר רגוע. כזו היא העיירה, רגועה, כמו כל העיירות שאנחנו מגיעים אליהן לאורך הקרטרה. כאן האטרקציה המרכזית היא שייט למערות השיש באזור. אנחנו רצים לברר מחירים, אחר כך מחפשים מקום לינה – כאן זה נקרא הוספדחה, וזה אומר בדרך כלל שהלינה היא בבית של משפחה, שמקציבה כמה חדרים למטיילים (ולפעמים גם את החצר, למי שמצוייד באוהל).

אנחנו משאירים את הדברים שלנו בהוספדחה, ויורדים בחזרה לחוף כדי להתחיל את השייט למערות השיש. המדריך שלנו בשייט – שגם משיט את הספינה, וגם מספר על המערות – הוא בחור צ'יליאני מקומי, בערך בגילנו. רותם מספר שהוא עשה קורס ספרדית בארץ, וכל כך מרשים לראות שהוא – בניגוד להרבה מטיילים - ממש משתמש בספרדית, גם כשזה מצריך מאמצים. אנחנו מדברים עם המדריך על חיי הלילה המקומיים (שלא ממש קיימים כרגע... אבל יש תכנון לפתוח פאב מקומי), וגם – כמובן – על ישראל. נשאלת השאלה התמוהה מעט, האם אנחנו יכולים לגור מחוץ לישראל? ורותם מייד אומר, אנחנו יכולים, אבל לא רוצים...
   
בהחלט חווייתי, השייט הזה, ובעיקר הדרך חזרה: הגלים החזקים מקפיצים את הסירה, כולנו בחליפות הצלה כתומות, מרגישים קצת כמו על רכבת הרים מימית, ואחרי שנמאס לנו לחפור למדריך, מתחילים לשיר שירים בעברית. "עכשיו עם המילה רוח", "עכשיו עם המילה גלים", המשחק שמעביר לשותפתי ולי את הזמן לאורך הטיול. המדריך מצידו מנסה ללמד אותנו שירים מקומיים. כשאנחנו מגיעים למערות עצמן, הוא משיט את הסירה ממש לתוכן, ושם אנחנו יורדים, מסתובבים, מצטלמים...

אחרי השייט אנחנו רוצים לנצל את הזמן ולטייל קצת. כל זה מתרחש ביום שישי, יש דיבורים על זה שצריך לעשות "ארוחה חגיגית", בטיול הסטנדרטים לארוחה חגיגית קצת אחרים – בסופו של דבר אנחנו מכינים שקשוקה ופסטה. אבל בינתיים אנחנו מוטרדים קצת מהגבלת הזמנים, מותר להשתמש במטבח ובמקלחת רק עד שעה מסויימת (בכל זאת, מתארחים בבית של משפחה) – אז הטיול שלנו באזור לא ארוך במיוחד. אנחנו מגיעים לחוף אגם שמזכיר קצת חוף ים ושם רובנו טובלים במים בכל מיני רמות.


אני לא רוצה לספר על היום הזה סתם כך, בלי לציין משהו חשוב. אמנם עכשיו נוח לי להיזכר ולשפוך את המילים למקלדת, אבל בפועל, הלינה הספונטנית בשטח, התכנון לישון שוב באוהל, הגעגוע למקלחת - בזכות כל אלה, אני עצבנית למדי. גם השיחה של ארוחת שבת ושירי שבת נראית לי צבועה ולא קשורה, מה פתאום בשישי בערב כולם נהיים לי דתיים? הימים המכעיסים האלה בטיול עוזרים לי לפתח שיטה משלי להתמודד. כשהכל נראה גרוע, אני פשוט מונה לעצמי בראש את כל מה שמפריע לי, לא מצנזרת, מחפשת עוד ועוד נקודות שליליות, עד שכבר אין לי מה להגיד. ואז מגיעה העצמי האחרת, חצי צוחקת. זהו? זה כל מה שיש לך להגיד? היא מסתכלת עליי במבט אירוני, מזלזל מעט, לא בי כמו בתלונות שלי. אני נאלצת להסכים איתה, ולאט לאט אני נרגעת. אמנם לא הכל מושלם, ולא הכל לפי התכנון, אבל האם זה באמת כזה נורא? 

אני לא מפסיקה לדבר על הספר שהכינה לי חברה שכבר טיילה בדרום אמריקה. אחד המקומות ששמעתי עליהם ממנה הוא האי צ'ילואה, שנמצא בצ'ילה אבל שונה מצ'ילה ה"קונטיננטלית", גם במזג האוויר וגם בתרבות. בינתיים אנחנו יודעים בעיקר שבצ'ילואה יש תרבות של מיתולוגיה, כל מיני יצורים ומפלצות שהתושבים מאמינים בהן או לפחות האמינו פעם, אבל גם שם עוד אמצא את עצמי בעתיד הלא רחוק.

נושא השיחה המרכזי הוא כמובן חוויות הטיול עד כה, ואנחנו מתחילים לעשות מעין תקצירים – זה אומר שנזכרים מה היה עד עכשיו, אפשר מההתחלה עד עכשיו, אפשר מעכשיו ועד ההתחלה, אבל לא מספרים את זה בתור סיפור, אלא עושים חיקויים של עצמנו מאותם הימים. מעין רצף חיקויים כזה שנועד להעביר לשומע את חווית הטיול ב"לייב"... הבנים מספרים ואנחנו נקרעות מצחוק, אחר כך אני מנסה לעשות תקציר של הטיול של שותפתי ושלי.

גם טרמפיסטים מתוסכלים דואגים להדגיש כל הזמן כמה טרמפים הם הבחירה הטובה, וכמה לא היינו רוצים לעשות את המסלול הזה בואן עם עוד 15 ישראלים. והנה, לאותו ההוספדחה שאנחנו מוצאים, מגיעים גם החבר'ה שנוסעים בטיול המאורגן בואן, ואנחנו בעצם מכירים כמה וכמה מהם. אנחנו אוכלים ארוחת ערב, מתערבבים בהמון, יש תחושה של טיול שנתי כזה, החצר והחדרים מלאים בישראלים... אני יושבת לדבר עם מישהי שמטיילת לבד כבר כמה חודשים טובים. היא ואחד משותפיי לאוהל מדברים על תאריכי החזרה, התאריכים עדיין ברי שינוי, וניצתת אצלי קנאה ביכולת הזאת לטייל בלי מועד חזרה, בלי תאריך תפוגה, משהו שלא מומש עד עצם היום הזה, אבל כולי תקווה שזה עוד יגיע ויקרה.

כך נגמר לו עוד יום, לאט לאט כולנו שוב מצטופפים באוהל בחצר, והולכים לישון לקראת עוד בוקר של טרמפים וחוסר ידיעה...


 פוסטים קודמים על הטיול:

23.11.11 - Don't Cry For Me Argentina




פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות: ,

15.12.11 - המירוץ לקרטרה, פרק ראשון

קרטרה אוסטרל. יש לך את הכל. הנופים, העיירות, האטרקציות, הספרדית, הצ'יליאנים. אבל לא הייתי נהנית ממך כל כך בלי ההמתנה הארוכה לצידך, חוסר הודאות, ההפתעות החיוביות והחושך שירד מוקדם מדי לפעמים, לא הייתי אוהבת אותך כל כך, אלמלא גשמי הזלעפות, אלמלא הקור הנורא, אלמלא כל הנהגים שפשוט לא עצרו, או גרוע מכך, לא עצרו אבל גרמו לנו לחשוב שכן. היית שונה, אחרת משאר הטיול, וכביכול בכלל לא תכננתי את זה ככה - אבל אני כל כך שמחה שהפכת להיות חלק ממנו, בדיוק בדרך הזאת.

קרטרה אוסטרל (Carretera Austral) – כלומר, "הכביש הדרומי", אחד הכבישים היפים ביותר בצ'ילה. יש ישראלים שבוחרים להצטרף לטיול מאורגן בואן שמתגלש לאורך הכביש בזמן סמלי תמורת סכום לא סמלי, יש כאלה ששוכרים רכב, יש כאלה שבוחרים לדלג עליו לגמרי. שותפתי ואני בוחרות לעבור אותו בטרמפים, דבר מקובל למדי בפטגוניה. 

את מסלול הטרמפים אנחנו מתחילות, כמו כולם, בצ'ילה צ'יקו, אחרי שחצינו את הגבול מארגנטינה במיניבוס. אנחנו צועדות לקצה העיירה, נהנות מהתצפית המרהיבה, ואז... יורדות למטה, ומחכות. הטרמפ הראשון שלנו הוא המזל בהתגלמותו. הבחור היה בעבר מדריך תיירים, ולכן הוא עוצר כדי להראות לנו מקומות יפים בדרך, מספר לנו עליהם ומאפשר לנו להצטלם. הוא מציע לנו בירה וקונה לנו ארטיקים (ואפילו מחליף אחד מהם בארטיק אחר בשבילי), ומסרב לקבל מאיתנו כסף.

כך אנחנו מגיעות לפוארטו גוואדל, העיירה שבה גר הנהג החביב; הוא מוריד אותנו בטרמפיאדה, שם אנחנו רואות שני בנים שמייד מנסים לבקש ממנו להמשיך איתו הלאה, אבל הנסיעה שלו נגמרת כאן, אנחנו יורדות מהרכב. שתינו בסוג של "היי": טרמפ מושלם מזה לא יכול להיות. לבנים הייתה חוויה שונה... הם מתחילים לספר איך ישנו בלילה במקום לא מוגדר בשטח, פחדו שייגמרו להם המים עד שמצאו איזשהו נהר, בקיצור, הם רק יומיים בטרמפים וכבר נמאס להם.

זאת ההיכרות הראשונה שלי עם רותם והשותף שלו לשלב הזה בטיול. החוויה שלי מהימים האלה היא מעין חוויה משותפת של שניהם, שני אנשים שהיה נראה שה"התאמה הטיולית" שלהם מושלמת. הם מתייחסים לחווית הטרמפים כמו על מעין "מרוץ למליון" כזה, אומרים שחבל שאי אפשר לדעת איפה כל אחד מהמתמודדים נמצא, אני נדבקת מהם ולאורך הטיול ממשיכה לקרוא לחווית הטרמפים "המרוץ לקרטרה".

בטרמפיאדה הזאת, בזמן שהמכוניות חולפות על פנינו, ארבעתנו מחליפים חוויות מהטיול עד כה, מדברים גם על הארץ, מגלים מכרים משותפים... לבנות קל יותר לתפוס טרמפים, ובפעמים הספורות שארבעתנו מחכים ביחד, אנחנו מפתחים כל מיני שיטות: פעם הבנים הולכים הצידה, אנחנו עוצרות טרמפ ואז מבקשות שייקח את הבנים, פעם אנחנו מתפצלים למקומות שונים בכביש, כי מי יעצור לארבעה מטיילים (אם כי גם בזה נתקלנו), אפילו עולה הרעיון להתפצל לזוגות של בחור ובחורה כדי שיהיה קל יותר לעצור טרמפים, אבל אנחנו לא באמת עושים את זה. אז כאן בפוארטו גוואדל, איכשהו הבנים משיגים טרמפ ואנחנו משיגות טרמפ, וכל הטרמפים האלה מורידים אותו באותו המקום – קרוז מאייטן. מקום עם נוף מדהים, רק מה? אנחנו רוצים להמשיך הלאה, ואף אחד לא עוצר.

בקרוז מאייטן, ליד איזה מלון נידח ועם הנוף שבתמונה מאחורינו, ארבעתנו מחכים. ההמתנה מתסכלת, אפשר להגיד שהבנים כבר התרגלו שלא הולך טוב בטרמפים, אנחנו עוד אופטימיות. חצי מאיתנו מדברים על האפשרות להתקדם ברגל, אפילו הולכים קצת קדימה, החצי השני - מסרבים בתוקף. מזג האוויר חם, ובאוויר עפים יצורים המכונים TABANOS. הטבנוס האלה, נראים כמו זבובים, אבל מזכירים דבורים בגלל סיבה אחת עיקרית: הם עוקצים. ואם יש כאן משהו בשפע, זה טבנוס.

השעות חולפות להן, אנחנו מנסים להעביר את הזמן בכל מיני דרכים, כשאנחנו עדיין יושבים בצד הכביש, מוכנים שבכל רגע יגיע הטרמפ המיוחל. אני שולפת חפיסת קלפים ואנחנו משחקים – מה שנקטע שוב ושוב בכל פעם שמגיע רכב ואנחנו מתמלאים בתקווה רגעית. אנחנו מספרים סיפורים, משחקים במשחק האמת והשקר (מישהו מספר סיפור אמיתי וסיפור שקרי, והאחרים צריכים לנחש מה זה מה)... והנה מתקרב החושך. לרותם יש אוהל לארבעה אנשים שהוא מציע לנו, החכמות שיצאו לתפוס טרמפים בלי אוהל, לחלוק איתם. כשנהיה ממש חשוך, אנחנו מחליטים לוותר להיום. מקימים את האוהל, מכינים ארוחת ערב, וסוגרים את היום המעניין הזה עם אגם כחלחל ברקע... אולי נדמה שהיום הזה נושא איתו תחושת כישלון: שעות של המתנה בכביש, בחום עם הטבנוס המופלאים, שינה לצד הדרך במקום שאין בו בעצם כלום... כך הרגשתי באותו הערב, ולמחרת, כשהייתי מלאת תסכול בעקבות כל הקשיים במצב. והיום... היום אני יכולה להגיד שזה היה אחד הימים המיוחדים והמצחיקים בטיול. 

 פוסטים קודמים על הטיול:

23.11.11 - Don't Cry For Me Argentina



פורסם על ידי ב- תגובה 1:
תוויות: ,

יום רביעי, 26 בדצמבר 2012

13-14.12.12 - השקט שלפני

הנסיעה ללוס אנטיגוס, עיירה ארגנטינאית שסמוכה לגבול עם צ'ילה, אורכת יום שלם, מהבוקר עד הערב.  בדרך אנחנו מתחברות עם זוג ישראלים שמתכננים גם הם לצאת לקרטרה, מפטפטות איתם במהלך הנסיעה, ובלוס אנטיגוס אנחנו כבר מחפשים הוסטל ביחד. 

 אם הקרטרה היא מירוץ, אז בקבוצה היריבה, שבטוח תנצח בדרך-לא-דרך, נמצאים החבר'ה הישראלים שיוצאים לטיולים בואנים. אנחנו אוהבים לדבר עליהם בתור ה-סמל לישראליאדה שאנחנו כל כך סולדים ממנה. רק לא להיתקל בהם, חלילה, במסלול הטרמפים הטהור שלנו. הם משלמים הרבה יותר, דוהרים את הקרטרה ב-5 ימים, ואיכשהו מצליחים לסבול חבורה רועשת של מוצ'ילרים 24 שעות ביממה. כשאנחנו מקבלים בקתה חביבה בלוס אנטיגוס, החשש המרכזי שלנו הוא שהם יגיעו לשם בעקבותינו.

 בינתיים אנחנו מתמקמים. משותפינו לבקתה אנחנו לומדות דבר אחד חשוב: ל ה א ט. התוכנית המקורית הייתה להמריא לעבר הטרמפים ברגע שנוכל, אבל במקום זה אנחנו נשארות יום שלם בלוס אנטיגוס, מטיילות בעיירה השקטה, טובלות באגם בואנוס איירס (שממשיך גם לתוך צ'ילה, שם הוא נקרא אגם הגנרל קאררה)... אמנם לא הייתי ממליצה להגיע לכאן במיוחד, אלמלא הצורך הגאוגרפי-תחבורתי, אבל גם בבילוי במקום לא תיירותי במיוחד, בשקט וברוגע, יש משהו מהנה.

 אנחנו חוזרות לארוחת ערב מושקעת, ועל כך אני חייבת להרחיב: מסתבר שהכרנו זוג שמשקיע באוכל. כן, בטיול. אנחנו חיות כבר כמה שבועות על אורז לבן, פסטה לבנה, ירקות, פירות יבשים, לחם, וכל זה עם קטשופ (אני זוכרת את עצמי בנקודה כלשהי בטיול אוכלת בוטנים עם קטשופ). אבל מכאן ואילך נשנה הרגלים, נתחיל לקחת איתנו תבלינים, נשלב דגנים וקטניות. ארוחת הערב שכולנו מכינים וזוללים יחד, כוללת בין השאר אורז מתובל עם חומוס ואמפנדס (מעיגולי בצק שנמכרים בסופרים) במילוי דלעת ובצל, ואנחנו נהנים מכל רגע.

 בערב המאוחר עוברים להכנות. כל הציוד הנחוץ באמת נארז במוצ'ילה. אוסף הכבלים והמטענים האינסופי, בגדים שאינם שימושיים (ע"ע ג'ינס), וכל מה שעונה להגדרה "דברים שאני מתחרטת שלקחתי", נארזים בתיק הכחול הקטן שעומד להישלח מהטרמינל המקומי אל סוף המסלול. באל צ'אלטן גיליתי שוקולד בשם AGUILA, טעים ו"כשר" לפי מדד הטבעונות, וגם כאן קניתי כמה טבליות. אחת נזללת בזמן ההכנות, השנייה נארזת בתיק ותחכה לנו אחרי מסע הטרמפים. אם עד עכשיו חווינו חוסר וודאות, היא זניחה לגמרי לעומת מה שעתיד לקרות, ואנחנו חושדות בכך - אבל חוסר וודאות, מעצם טבעה, אי אפשר לצפות ולתכנן. מחר זה מתחיל באמת. כן, זה כבר התחיל אינספור פעמים, אבל גם הפעם, ההתחלה תעלה על כל קודמותיה, וזה כל הקסם.
פוסטים קודמים על הטיול:

23.11.11 - Don't Cry For Me Argentina



פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות: ,

יום שני, 24 בדצמבר 2012

12.12.11 - איך (לא) משיגים אוהל ב-3 שלבים

עיכוב בזמנים ביום האחרון באל צ'אלטן, בשילוב החשש שלי מהליכה מאתגרת בלחץ של זמן, שולח אותי למסלול קצר יותר מהמתוכנן, שמוביל למפל גבוה ודקיק - צ'וריז'ו דל סלטו. אני יושבת לבד ומשקיפה על המפל, חושבת, כותבת. שלושה ישראלים נוספים שנמצאים שם מסתובבים ומבצעים פעלולים אקרובטיים על האבנים שמתחת למפל. המצלמה שהשאירו מאחור צונחת למים, אני מצילה אותה, וכשהם חוזרים - אנחנו מפתחים שיחה. תמיד כייף להכיר מטיילים חדשים ונחמדים, במיוחד אם הם אפילו מזמינים אותי לשתות איתם תה.

כששלושתם מטפסים למעלה ומגיעים ממש אל תוך המפל, גם אני רוצה! אז אני צועדת על האבנים, המצלמה איתי, מתגנבת מהצד, עד שאני ממש... בתוך המפל. כלומר, ביני לבין העולם החיצוני שלפני רגע הייתי בתוכו בעצמי, זורמים מי המפל שנובעים מלמעלה, ממקום שאני לא יכולה לראות מכאן. עפות עליי טיפות. אני בתוך מפל. 
אז ככה נראה מפל מבפנים!
בערב, אנחנו מתגלגלות שוב להרצאה של מלך הואנים. "מישהו מוכר אוהל?" "כן!" וכך אנחנו פוגשות מוצ'ילר חביב. גם הוא תכנן לצאת לקרטרה, אבל החברים הבריזו לו, והוא נתקע עם אוהל ענקי שמצבו "כחדש". היי... אולי תצא לקרטרה איתנו?

 הרעיון הספונטני הזה צריך להיבדק בדייט משולש. אנחנו מתיישבים לשתות בראנצ'ו גרנדה ומחליפים חוויות על החיים. המוצ'ילר החביב היה מאבחן פסיכוטכני בצבא, והוא מפעיל עלינו את שיטותיו המסתוריות. כנראה ששתינו ראויות, אבל הוא עדיין מתלבט, אנחנו קובעות שנבדוק איתו את העניינים מאוחר יותר, ויוצאות למסע החיפושים הסופי. שום דבר לא ודאי, עדיין אין לנו אוהל. לי עדיין אין שק שינה. בינתיים נראה שאי אפשר לקנות אף אחד מהשניים בעיירה הזאת מבלי למכור את נשמותינו בתמורה, ומחר אנחנו אמורות להתחיל להתקדם לעבר שבוע הטרמפים. אנחנו בבעיה, והגיע הזמן לאמצעים קיצוניים.

 אנחנו עוברות מבית לבית ברחבי העיירה. בסדר, לא בכל הבתים אנחנו עוברות. אנחנו משתדלות להיכנס רק למקומות מסחריים - פאבים, הוסטלים, חנויות, ובכל מקום אנחנו שואלות אם שמעו על מישהו שמוכר אוהל או שק שינה. על הדרך אנחנו מוצאות את עצמנו כמעט פולשות לבתים פרטיים של אנשים. המוכר ב"סבתא גוז'ה", חנות שוקולדים וגלידות מקומית, מחפש לנו מודעות רלוונטיות בעיתון, ואחר כך לוקאס מ"אלברגה אהוינקן", ההוסטל הראשון שישנתי בו כאן, שכבר מכיר אותי בשם, שואל אם אני קוראת בספרדית ומעניק לי באהבה את אותו העיתון. שום כלום. אנחנו משחזרות את הטיפים ששמענו מקרטריסטים שהגיעו מהצפון (קרטריסטים - מלשון "קרטרה", כביש בספרדית, ואם לדייק - "קרטרה אוסטרל", "הכביש הדרומי" שלאורכו אנחנו עתידות לתפוס טרמפים). במקביל אנחנו זורקות ספקולציות לגבי הדברים שיקרו או לא יקרו לנו אם ניסע בלי אוהל. "תמיד מגיעים לעיירה בלילה, אז מה כבר יקרה?" פיית האחריות זועמת, ומרפי מצחקק בפינה.

 בלילה אנחנו מנסות לאתר את המוצ'ילר-ואולי-שותף-לטרמפים, ובסופו של דבר מגלות שהוא החליט שלא להצטרף, זה לא משהו אישי, פשוט אנחנו בטוחות שנצא מחר כדי לצאת לטרמפים בהקדם, ולו יש עוד סידורים לעשות. בעוד כמה ימים ניתקל בו ונשמע איך התפתחו קורות הטיול שלו, אבל בינתיים, אנחנו חסרות אוהל בעליל, ואין לנו ממש מה לעשות בנידון. לילה טוב, מחר יוצאים לדרך.
פוסטים קודמים על הטיול:

23.11.11 - Don't Cry For Me Argentina



פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות: ,

יום חמישי, 20 בדצמבר 2012

11.12.11 - פיץ רוי

טרק הפיץ רוי מתחיל ממש בקצה העיירה. אני צועדת לבד, יש לי לחמניות, צימוקים, אמפי (עד שתיגמר הסוללה), וכמה שעות טובות עד שהשמש תשקע. 

השלט המאיים
צועדת לבד... זה אומר הפסקות מתי שרק בא לי. זה אומר לשבת ולבהות בנוף ולצלם מכל זוית שאני רק רוצה, ויש הרבה זויות כאלה. זה אומר שאני לא צריכה לדאוג שהקצב שלי איטי מדי. זה אומר שיש רגעים כאלה של שלווה מוחלטת, רגעים שבהם אני רואה רק את מה שיש מולי, ואני לגמרי שם.

 הנה מגיע החלק הקשה. מולי ניצב שלט: "מסלול הליכה על אדמה לא יציבה ובמדרונות תלולים. רק לאנשים בעלי נסיון, במצב פיזי טוב ועם נעלי טרקים. הסיכונים מתגברים עם שלג, גשם או רוח."

 לפני שבועיים, יכול להיות שסימן הקריאה האדום והמילים המאיימות תחתיו היו מבריחים אותי. אבל אני צעדתי בטורוסים! בזריחה! רק לאנשים בעלי נסיון, הא? Challenge accepted, כמו שאומר בארני סטינסון. אני מתחילה לטפס.

 העלייה הקשה בהחלט מתגמלת. טיפוס על אדמה, על אבנים, ובסופו של דבר גם במדרון מושלג, מפגיש אותי עם שותפתי היקרה ושתינו יחד מגיעות ללגונה לוס טרס ("השלושה"), שצבעה כחול בוהק ובתוכה צפות חתיכות של שלג. באופק מתנוססים ההרים המפורסמים, הפיץ רוי וידידיו. אחר כך אנחנו מעפילות לעבר הלגונה השנייה שנקראת סוסיה ("מלוכלכת"). הסיבה לשם המפוקפק נותרת בגדר תעלומה... הלגונה מוקפת סלעים אפורים ומחייכת אלינו בטורקיז.
לגונה לוס טרס
לגונה סוסיה
   








את הדרך חזרה אנחנו עושות יחד. השמש שוקעת לה בינתיים, והשמיים מאחורינו נצבעים בגווני הורוד שאני כל כך אוהבת. לפנינו - תחתינו - מתגלה לאט לאט אל צ'אלטן, וזה מדהים איך חזרה למקום שהגעת אליו שלשום יכולה להוות סוג של חזרה הביתה.
שקיעה בדרך חזרה לעיירה
אחרי שקיבלנו את מנת הנופים היומית, בערב מתחילות ההרפתקאות המשעשעות יותר. אנחנו מתכננות להתחיל מחרתיים את המסע בטרמפים, או לפחות את המסע לעבר המסע בטרמפים, אבל חסר לנו אוהל (לשתינו) ושק שינה (לי - כי בשביל מה להביא שק"ש, אם אפשר למלא את התיק בנוזל עדשות...) 

 כשרצינו להשכיר ציוד טרקים באושוויה, אפשר היה רק לקנות. כמובן שכאן, כשאנחנו רוצות לקנות, כולם מוכנים רק להשכיר. אנחנו עורכות סיעור מוחין שמוביל אותנו להרצאה של מלך הואנים, שאנחנו מגיעות אליה רק כדי לבקש ממנו לשאול בסוף אם מישהו מוכר אוהל או שק"ש. כך אנחנו מגלות את אחד משותפיי-לחדר-לשעבר-החביבים, שמוכן למכור אוהל במחיר מופלא, אבל מזהיר אותנו בכנות שלא כדאי לנו לקנות אותו. הכל בסדר איתו, כמובן, עד שיורד גשם ונרטבים. אנחנו גם שואלות את מלך הואנים בכבודו ובעצמו אם יש לו אוהל בשבילנו. אתן חברות מהבית? הוא שואל. לא, כי פשוט יש לי אוהל יחיד. אבל אתן יכולות לישון בתוכו שתיכן, פשוט יהיה לכן צפוף. עם כמה שכל האפשרויות הללו נשמעות מפתות, אנחנו לא סוגרות שום דבר, ומשאירות את הטיפול בסוגיית הציוד לערב הבא, שעתיד להיות מצחיק לא פחות.

הר הפיץ רוי וחבריו מבעד לעננים


פוסטים קודמים על הטיול:

23.11.11 - Don't Cry For Me Argentina



11.12.11 - פיץ רוי


פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות: ,

יום שלישי, 18 בדצמבר 2012

9-10.12.11 - עכבר הכפר בבירת הטרקים

כשעולים בפטגוניה מדרום לצפון, אין ברירה אלא לאהוב כל מקום שאתה רואה יותר מקודמו. אושוויה - עיירה חמודה, טורוסים - נוף מדהים, אל קלפטה - מי ידע שיש קרחונים כאלה בכלל מסעדה שמכירה בקיומם של טבעונים! ואז... אל צ'אלטן. 

בירת הטרקים של ארגנטינה נבנתה ב-1985 כדי לסייע במלחמה הנצחית מול צ'ילה על מתווה הגבול. בקיצור, הגרסה המקומית להתנחלות. העיירה שוכנת בעמק מוקף הרים - מיקום שגורם לקליטה סלולרית משובשת וחיבור אינטרנט איטי יותר מחילזון תשוש, אבל מאפשר יציאה לטבע בקלות. מתוך העיירה יוצאים שבילים שמובילים למסלולים - החל מהליכה של שעה, ועד לטרק קשה של כמה ימים שהסיפורים עליו גורמים לי לרצות לחזור לאל צ'אלטן רק בשביל זה. לא צריך לנסוע, לא צריך לשלם, וברוב המקרים אפשר לטייל ולחזור לישון בהוסטל בעיירה.
זה מה שקורה כשאין קליטה...

אני מגיעה לכאן בלילה, וכמו שהבטיח לי הלונלי פלנט, מנסה לא להתעופף עם הרוחות החזקות בעודי מחפשת הוסטל. מזל שיש עליי מוצ'ילה עם נוזל עדשות ל-40 שנה, שמקרקעת אותי חזק. בסופו של דבר אני נוחתת בהוסטל קטן ומתפורר - בהרבה מובנים. באחת המקלחות הדלת לא ננעלת (וגם למקלחת השנייה לא חסרות צרות) ,אם רוצים להשתמש באינטרנט, גולשים מהמחשב של לוקאס בקבלה, וכמובן שאני לא מכירה כאן אף אחד. השילוב של כל אלה איכשהו מבהיר לי שעכשיו אני באמת, באמת בטיול, מנותקת, רחוקה, ושאני מתחילה לאהוב את זה. השותפים שלי לחדר בדיוק חזרו מטרק קשה ומופלא (מעבר הרוחות). מבלי שאבקש אפילו, הם מעניקים לי מפה מפורטת של האזור ומבטיחים להסביר לי הכל, רק מחר, כשינוחו. גם אני הולכת לישון, והלא נודע יחכה לי בסבלנות.

 כייף לא למהר. כייף להיות במקום ולא לדעת מתי תעזבי. בעיירה קטנה שכזו, שיש בה הרבה מה לעשות, אין צורך למהר ולקנות מראש את הכרטיסים ליעד הבא... וטוב שכך. אני מתעוררת לאיטי, מתאקלמת במקום החדש, יוצאת לקניות בסופר, מדברת עם ישראלים ששואלים אם אני מטיילת לבד ואני מסבירה להם שכן, לא, בערך... ואז דין דין אביב מתחילה לשיר לידי. סליחה, מי ששרה "את מוכרת לי פעם" זו שותפתי האהובה לטיול. שוב מצאנו אחת את השנייה, אפילו בלי לחפש... התגעגעתי!

 לצד כל הפרטים בעלי וחסרי החשיבות שמסתובבים לי במח, יש דברים שאני פשוט לא זוכרת. נניח, המחשבה הנוכחית שלי על לימודים. אני זוכרת שכבר דיברתי על הרעיון, שבדקתי את תוכנית הלימודים באינטרנט, אבל מתי בפעם הראשונה חשבתי על זה ברצינות? גם הרעיון לנסוע בקרטרה אוסטרל ("הכביש הדרומי") בטרמפים התגנב אליי בדרכים לא ברורות. אני זוכרת שבארץ אמרתי שברור, ברור שאני לא אסע בטרמפים, אני? טרמפים? ככה אני מוצאת את עצמי באל צ'אלטן, מתכננת עם השותפה את המסע לאורך הקרטרה. בטרמפים, כמובן. 
תוכי בבית מרקחת (?!)
אל צ'אלטן היא מעין תחנת יציאה לקרטרה, ומכאן יוצאים גם טיולים מאורגנים שבהם 15 ישראלים נדחסים לרכב, קושרים את המוצ'ילות על הגג ודוהרים לעבר השקיעה. האחראי על הטיולים מתגורר בעיירה כבר כמה שנים, שוכן דרך קבע בהוסטל הראנצ'ו גרנדה, ומעביר בכל ערב הרצאות למטיילים. אנחנו הולכות לפגוש אותו באופן אישי כדי שיספר לנו איך אפשר לנצח במירוץ לקרטרה 2011, או לפחות לשרוד.

 מהפגישה עם מלך הואנים אני יוצאת עם רשימות: עיירות שונות, קמפינגים מומלצים, אטרקציות שלא כדאי, אבל קל מאוד, לפספס. אלא אם כן נוסעים בטיול מאורגן, ואז - כמובן שמגיעים לכל מקום. לזכותו של הבחור אני חייבת לציין שהוא מקדיש מזמנו כדי להסביר לנו על הטרמפים למרות הרווח הכספי האפסי שלו מהעניין, כמעט ולא מזכיר את טיול הואנים בשיחה, ועוזר לנו לא מעט גם בימים הבאים, כשאנחנו מעלות הילוך בהכנות.

הכתיבה על אל צ'אלטן מציפה אותי באהבה למקום הזה. עדיין לא הזכרתי אפילו את מגדלי הסלע - הר טורה והר פיץ רוי (על שם קפטן פיץ רוי, שבין השאר פיתח את ניבוי מזג האוויר המדויק), את שלטי הרחובות שצורתם מסמלת את הצללית של הנוף ההררי, את הנופים שאי אפשר לשכוח, ואת הדובדבן שבקצפת, שתי המטיילות שמשוטטות להן ברחובות אל צ'אלטן ושואלות אם מישהו מוכר אוהל... שכמובן, כל קשר בינן לבינינו מקרי ביותר. גם לזה עוד נגיע...


פוסטים קודמים על הטיול:

23.11.11 - Don't Cry For Me Argentina



פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות: ,

יום שישי, 14 בדצמבר 2012

7-9.12.11 - ברווזים וקרחונים באל קלפטה


אל קלפטה
יום הנסיעה מפוארטו נטאלס חזרה לארגנטינה, לאל קלפטה, הוא אחד הימים השקטים האלה, שאני נופלת אליהם בטיול בלית ברירה, אבל לא מתלוננת. רצינו לנסוע כבר אתמול, ביום החזרה מהטרק, ולא היו כרטיסים, אז אנחנו מבלות יום בהוסטל, הפוגה שכזו אחרי הטרק המעייף. אני מוצאת את עצמי בשיחה מקרית עם מישהו שמחכה לחברים שיחזרו מהטרק, על איך זה לטייל עם חברים, ואיך זה לטייל לבד, הכל עדיין תאורטי כמובן... ובכל זאת, אני חושבת שכבר בשלב הזה, המחשבה על לטייל לבד - דבר שאני מנחשת שיקרה בסופו של דבר, אבל עדיין לא ממש מתעמקת בו - מתחילה להישמע מפתה יותר, והשיחה הזו היא בין הגורמים שמובילים אותי למימוש המחשבה.  

ארוחה טבעונית!
בלילה אנחנו מגיעות לאל קלפטה, עיירה ארגנטינאית ייצוגית ויקרה. אפילו מוכרים כאן מזכרות לתיירים שכתוב עליהן "הייתי במקום היקר ביותר בפטגוניה". דרך אגב, פטגוניה כוללת את האזורים הדרומיים - והמגוונים בנופיהם - של ארגנטינה וצ'ילה. בספרו של ז'ול ורן, "ילדי רב החובל גראנט", פטגוניה היא מעין מקום רחוק ומסתורי שבו מנסה משלחת למצוא את רב החובל. רק הצליל של השם הזה מעלה בי, גם היום כשכבר חרשתי חלקים ממנה, מעין תחושת קסם. אל קלפטה עצמה נקראת על שם צמח עם פירות אכילים, והאגדה מספרת שכל מי שאוכל מהפירות, בוודאות יחזור לפטגוניה.

ביום הראשון בעיירה, אני רוצה ללכת ללגונה שאמורים להיות בה פלמינגואים. האטרקציה המרכזית באל קלפטה היא בכלל הקרחון המתנפץ (פריטו מורנו) - מעין קרחון ענקי שחלקים ממנו מתנפצים בלי הפסקה. ברי המזל זוכים לראות התנפצויות גדולות ומרשימות במיוחד. שותפתי מעדיפה לנסוע לקרחון בהקדם ולהמשיך לעיירה הבאה, אני פחות ממהרת, ואנחנו מחליטות שניסע בנפרד ליעד הבא. כך קורה לו הפיצול הראשון והמרגש שלנו.
הקרחון המתנפץ - גלסיאר פריטו מורנו

אני מבלה שעה-שעתיים שקטות בלגונה, לא נתקלת בפלמינגואים, אבל דואגת לצלם את הברווזים מכל הזויות. בדרך אני רואה מסעדה צמחונית, ואת זה אני לא יכולה לפספס. כשאני שואלת את המלצרית על אוכל טבעוני, והיא מראה לי שהמנות הטבעוניות מסומנות בתפריט, אין מאושרת ממני. בכלל, משהו בשיטוט הזה לבד, בחקירה איטית ולא מחייבת של מקום חדש, ממלא אותי בכוחות. בערב השותפה ואני נמצאות ביחד בהוסטל, מבלות "ערב אחרון" ביחד. גם עכשיו, שנה אחרי הטיול, בשיחות על החוויות שעברנו ביחד ובנפרד, אנחנו מסכימות שגם ההחלטה לטייל ביחד וגם ההחלטה להיפרד היו נכונות וטובות לשתינו. אבל בינתיים זה עדיין לא הפיצול האמיתי, ואנחנו עוד ניפגש בקרוב.

בדרך לקרחון, איתי באוטובוס יושבים עוד מוצ'ילרים, אבל אני היחידה שבוחרת ולעלות על ספינה שתיקח אותי קרוב יותר לקרחון. בתוספת תשלום, כמובן. קשה בכלל לתפוס את הגודל העצום של הקרחון הזה, שאפשר אפילו לטפס עליו אם ממשכנים כליה או שתיים. כבר מרחוק אני מתחילה לזהות את הנוף מהתמונות שראיתי (למרות האזהרות, "אל תראי תמונות, זה יהרוס לך"), וללא הצלחה מנסה לקלוט עד כמה הוא ענקי, אבל אני לא ממש מצליחה להאמין שאם נתקרב לקרחון יותר, הוא יהפוך להיות מעין מרחב סלעי לבן ועצום ביחס אלינו, האנשים הקטנטנים.

אני מסתכלת ומצלמת מכל כיוון - מרחוק, מקרוב יותר, מהאוטובוס, מהספינה, ממערכת הגשרים שמשקיפה עליו. משהו בהקפיות הזאת ובהתמסחרות סביב העניין (ויעידו על כך תיירי המעמד הבורגני, שממלאים את הספינה עד גדותיה) הופך את המקום הזה בסופו של דבר למאוס קצת, אני מרגישה שהייתי מעדיפה להיזרק לקרחון, לטפס על הקרח, להיות מוקפת בלבן מכל עבר, וזה עוד שלב בהבנה שלי שאני רוצה לחוות את הנופים שלי, ולא רק להסתכל עליהם עם העיניים. אחרי שנשמתי את הקרחון בכל דרך אפשרית, אני מתיישבת במסעדה עם הישראלים האחרים, ואנחנו מתחילים לדבר על המשך תוכניותינו לטיול. הספר על דרום אמריקה (אותו קיבלתי מחברה שכבר טיילה) עובר מיד ליד, ואני שוקלת להתחיל למכור עותקים שלו למוצ'ילרים...

 בשעות הערב, אני עולה בפעם הראשונה על אוטובוס לבד לגמרי, בדרך למקום חדש וחוויות חדשות... בירת הטרקים, אל צ'אלטן.
שוב הקרחון - כאן אולי אפשר לתפוס טוב יותר כמה הנוף הזה עצום

פוסטים קודמים על הטיול:

23.11.11 - Don't Cry For Me Argentina




פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות: ,

יום שני, 10 בדצמבר 2012

3-6.12.11 - לטורוס שלי 3 פינות

אני מנסה לכתוב על טרק הטורוסים, וזורמות מהמקלדת תובנות מרוממות שכאלה, על כוחות, על טבע, על נופים, וזה בעצם דיי מצחיק, כי הטרק הזה הוא בדיוק מהדברים שלמדתי להנות מהם בעיקר אחרי שהם נגמרו. בארבעת הימים אני בעיקר מותשת, עייפה, רעבה, קר לי, חם לי, מי אמר שזה לא כזה טרק קשה ולמה הוא לא יכול לאסוף אותי עם מסוק ולקחת אותי לנקודת הסיום? אה, כן, הנופים. זה נחמד. שמישהו יצלם וישלח לי בפייסבוק.

אולי אני קצת מגזימה. היום הראשון בטרק הוא דווקא סביר. אני הולכת לאט, כמעט זוחלת, חייבת הפסקות כל הזמן, ובסוף היום אנחנו עוגנות במחנה על שם הטורוסים בכבודם ובעצמם. הטורוסים, אגב, הם סלעי גרניט ענקיים, הסמל המסחרי של הפארק. מחר בבוקר נקום לראות אותם בזריחה, בינתיים אנחנו מקימות אוהל, מבשלות ארוחת ערב, וסוחרות במרקים להכנה מהירה שהתגלו כלא טבעוניים. הקונים (בתמורה למרקים "כשרים") - שני בחורים שעושים רק טרקים. טיסה, טרק, טיסה, טרק. יש להם רק שבועיים חופש מהעבודה, אז הם מתקתקים את היבשת. "ברילוצ'ה? בטח נהיה שם איזה יום ואז ניקח טיסה."

הם צודקים, כמובן. יש משהו בטרקים. כשמטיילים בטבע, מתלכלכים פיזית, הרבה, אבל מתנקים מבפנים, וכך גם קורה לי בטיול. משהו בניתוק הזה מהאנשים, מהשיגרה, מסדרי היום הקבועים, בקיצור, מה"עצמי" ששבויה בהרגלים שלה עצמה, מזקק מתוכי את הדברים שהם באמת "אני". למשל, אני לומדת על עצמי שאני אוהבת להילחם על הנוף היפה מפסגת ההר, לטפס אליו ברגליים עייפות, כי העבודה הקשה שמביאה אותי למקום ממנו אוכל לצפות בנוף - כל כך מייפה אותו.

אבל אלה כמובן לא המחשבות שלי בשעה מינוס משהו לפנות בוקר, כשאני מטפסת בקור, אבן אחרי אבן אחרי אבן, נגד הזמן, ואומרת לעצמי - אז מקסימום, לא תגיעי לשם בזריחה. מתישהו תגיעי. לאט לאט, צעד צעד, ובסוף, הלא ייאמן קורה. השמש זורחת, וכל משכימי הקום מנסים לא לעצום עיניים, ואני כאן ביניהם, אחרי שצלחתי את העלייה המטורפת, שהופכת להיות מרגע זה המדד לקושי של טרק. מעכשיו, אם יש עלייה שהיא "פחות קשה מהטורוסים", אז אני מוכנה לרוץ אותה יחפה, אחרי שבוע צום ועם 7 מוצ'ילות על הגב. סלעי הגרניט מוארים בכתום, אני קופאת מקור ומצלמת תמונות, וכמו בכל רגע שיא, הכל בעצם רק מתחיל.

אנחנו יורדות למטה, ומתחילות את היום הארוך ביותר בטרק וכנראה גם בחיים שלי. היום הזה לא יכול להיגמר עד שלא נגיע ליעד המוגדר. החלטנו לישון רק בקמפינגים שלא גובים כסף על לינה, ולכן מחנה הקוארנוס הוא בסך הכל נקודת מעבר (ונקודת תזונה חיונית). שם אנחנו פוגשות את האוסטרלי שהכרנו באוטובוס. מסתבר שהוא צועד בכיוון ההפוך, עם נעליים לא מתאימות בעליל. מצפה לך עלייה קשה, הוא מספר לבחורה שלוגמת יין ואוכלת שוקולדים. אני יודעת, היא אומרת, לכן בינתיים אני משתכרת... (בהמשך הרחוק - ובקצה השני של צ'ילה - גם לי ייצא לדלג במדרונות תלולים עם קצת אלכוהול בדם.)

 אנחנו ממשיכות לצעוד לאורכה של לגונה מופלאה בצבע טורקיז. צועדות, צועדות וצועדות. עד שאני שוב גוועת ברעב, וכבר אכלנו את כל המאגרים הזמינים, ואסור להדליק אש סתם ככה בשטח הפארק. אנחנו בכל זאת מבשלות פסטה, שותפתי הסבלנית ואני. פיקוח נפש, אחרי הכל, וזה לא שכמה שבועות לאחר מכן, יחשדו שישראלי שרף את הפארק, או משהו... 

 לקראת הערב אנחנו טובלות בלגונה. בפעם הראשונה בטיול אני נכנסת למים בטבע, ולמרות הקור הלא נתפס הזה, ההרגשה מדהימה. כמו שאומרת לי השותפה, אחרי שאת נכנסת לאגם, את אוהבת אותו יותר... עכשיו אפשר להתחיל את הטיפוס האחרון, המאתגר מכולם, וכשאני יודעת שזה ממש הסוף - כבר לא אכפת לי, אני אוזרת את כל הכוחות, ואנחנו מסיימות את היום במחנה האיטליאנו. עכשיו אפשר להתפרע, לפזר בגדים על הרצפה ולהחליף כתובת במשרד הפנים - אנחנו נשארות פה לשני לילות!

למחרת, מצפה לנו יום קצר יחסית - טיפוס למחנה הבריטניקו (או העמק הצרפתי, אם תרצו) וירידה בחזרה. כשאני מתעוררת, אני מגלה שכאב האוזניים שכבר ליווה אותי אתמול, הפך לתחושה כללית של חולי. להישאר באוהל נראה כל כך מפתה, וזה אפילו אפשרי הפעם... אני חושבת על זה, ומחליטה לעלות בכל זאת. אחרי הכל, אני כבר כאן... כעבור כמה שעות, אני יושבת על אבן ענקית, הנוף מרהיב, ועוד יותר מרהיבה מבחינתי - גם היום, במבט לאחור - העובדה שטיפסתי עד לכאן. 

זהו, נשאר רק היום הרביעי, האחרון.. מה אפשר לומר עליו? אחרי ארבעה ימים בטבע, ניתוק מהציוויליזציה, אפילו מאווירת התיירות, שבעיר היא אחרת, ארוחות שטח - תחושת הסוף משמחת, וגם קצת מוזרה. את הדרך אני לא כל כך זוכרת, רק את הישיבה במסעדה לפני הגעת המעבורת, הוופלים הטעימים (ציוויליזציה!) והשיחה עם הישראלית שאיבדה את המצלמה בטרק. עד לרגע העלייה למעבורת, שותפתי היקרה עדיין מתלבטת אם לצאת ליום נוסף ולעלות לקרחון שויתרנו עליו - אבל מזג האוויר מאפיר, ושתינו מגיעות יחד בחזרה להוסטל האהוב שמחכה לנו בסבלנות. בעוד יום וחצי אנחנו כבר נוסעת ליעד הבא בארגנטינה, אבל עוד נראה את צ'ילה שוב, ממש ממש בקרוב...


פוסטים קודמים על הטיול:

23.11.11 - Don't Cry For Me Argentina

24-27.11.11 - בואנוס איירס

29-30.11.11 - ...כאן הכל מתחיל

1-2.12.11 - ?Don't Cry For Me... Chile

פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות: ,

יום רביעי, 5 בדצמבר 2012

1-2.12.11 - ?Don't Cry For Me... Chile

  

צ'ילה... אהובתי. האמת היא, שלא ידעתי עלייך הרבה. את ארגנטינה הרגשתי, עוד לפני שדרכתי על אדמתה, שאני כבר מכירה בלי להכיר. את, מבחינתי, היית מעין נספחת, רצועת אדמה ארוכה שנכללת במסלול הזיגזג הקלאסי של המוצ'ילרים,  ורק קרבתך הגאוגרפית למחוז חפצי הביאה אותי אלייך.

ואז גיליתי אותך. את הנופים המגוונים - סלעים, לגונות, מדבר, חופים, הרי געש, שלג, ג'ונגל... גיליתי את האנשים המקסימים, את המחסור ב-S שנבלעת בסוף מילה, את הירקות הטעימים ואת הסופפיאס. חרשתי אותך מדרום לצפון, על גלגלים, ברגל, בהפלגות, הגעתי כמעט לכל מקום שרציתי, וכנראה לכל מקום שרציתי באמת. גיליתי כמה את שונה מארגנטינה שכנתך, ומכל מקום שראיתי, וכמה את קסומה, וכמה כל עיר, עיירה ונוף בתוכך, קסומים בדרכם שלהם.

אבל תכננתי בכלל לכתוב איך הגעתי אלייך בפעם הראשונה... 

 אני עולה על האוטובוס באושוויה. יוצאים בבוקר, מגיעים בערב. אצלנו בארץ כבר היינו חוצים את המדינה מדרום לצפון פעמיים וחצי, ובדרום אמריקה אמנם עוברים מדינה, אבל המרחק שאנחנו לוגמים בנסיעה הזאת הוא זניח לעומת המרחבים העצומים שעוד לא נגענו בהם. שותפתי לטיול במושב לידי. יש אנשים שאיתם גם הדרך הארוכה ביותר לא יכולה לשעמם לרגע.

 באזור הזה, רוב המטיילים או לפחות חלק גדול מהם, עוברים דרך דומה. לכן נתקלים באותם האנשים שוב ושוב. חוץ מגל הישראלים החביב - "הגל העולה", ככה מכנים את אלו שמתחילים בארגנטינה ועולים צפונה, נוסע איתנו גם בחור אוסטרלי, שמטייל בארגנטינה וצ'ילה ואחר כך מתכנן לנסוע לפרגוואי כדי ללמד שם אנגלית.

 אחרי עצירה קצרה בפונטו ארנס, אנחנו ממשיכים ומגיעים לפוארטו נטאלס, עיירה שהפכה למוקד עניין בגלל הפארק הלאומי "טורס דל פיינה" שנמצא קרוב אליה. מרחק של שעתיים נסיעה, אבל קרוב - כרגיל, הכל יחסי. לשם מועדות גם פנינו. טרק הטורוסים, הטרק הראשון בטיול! אי אפשר שלא להתרגש (שותפתי) / למות מפחד (אני). 

מחוץ לאוטובוס מקיפים אותנו נציגים של האכסניות השונות, שמנסים לשכנע אותנו לנסוע איתם לראות את האכסניות. כדי שנסכים, הם מוכנים להסיע אותנו לשם, לנשק את רגלינו ולמסור לנו את חצי המלכות (לא בטוח שזה ממש משתלם, הרי 1000 פסו צ'יליאני הם בסך הכל שבעה שקלים). אנחנו מסרבים לאכסניה שנראית חביבה אך ריקה באופן מחשיד, ובסופו של דבר מתמקמים במקום חמוד וביתי במיוחד.

 היום השני כאן בעיירה - אחד המצחיקים בתולדות הטיול - מוקדש לבירורים והכנות לטרק התרוצצות מרובת כיוונים וחסרת פרופורציות. הרצאה על הטרק גוררת התלבטות באיזה כיוון לצעוד, שהרי אפשר לעשות את הטרק בדרכים שונות - אחת מהן אורכת שמונה ימים ולמזלי זו לא אופציה כרגע. אחר כך מגיעות הקניות. איך אפשר לנחש כמה נצטרך, במיוחד כשאנחנו שומעות מחבורה אחרת "קנינו ארבעים לחם" ותוהות אם להבין את המשפט באופן מילולי? איך אפשר לנחש שהלחם הזה לא באמת טבעוני? אנחנו סוגרות את הערב בהשכרת ציוד בהוסטל ממול (כולל התלבטות קורעת לב מצדי לגבי לקיחה או אי לקיחה של מקל הליכה, שמספקת בידור לכל עובדי, אורחי ושכני ההוסטל), מרכיבות את האוהל בחוץ כדי לוודא שנצליח לעשות את זה שוב, ואפילו צועקות לישראלים אקראיים באמצע הרחוב כדי להמליץ להם על ההוסטל שלנו. אריזת התיקים לטרק (רוב הציוד נשאר לחכות לנו בהוסטל) נמשכת לילה שלם, כשהבחור האוסטרלי צוחק מהצד. אני כנראה היחידה בעולם שיצאה לטרק עם תיק של מודן, אבל למרות ועל אף הכל, אנחנו מוכנות בזמן.

דרך אגב, זמן ועיתוי משחקים כאן תפקיד ראשי. מאוחר יותר באותו החודש, כ-5% משטחו של הפארק מתכלים בשריפה. זה לא נתפס, לחשוב שחלק מהנופים שראינו נראים היום לגמרי אחרת. אבל אנחנו עדיין לא יודעות את זה, אלא רק עולות על האוטובוס שלוקח אותנו לנקודת ההתחלה שבחרנו. הנה זה מתחיל...

פוסטים קודמים על הטיול:
פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות: ,

יום שישי, 30 בנובמבר 2012

29-30.11.11 - ...כאן הכל מתחיל


לאושוויה באים בעיקר בשביל הפינגווינים, ולכן אנחנו יוצאות לחפש את הפינגווינים הקרובים ביותר. המזח באושוויה עמוס ושוקק חיים, ולאורכו פזורים ביתנים של חברות שונות שמציעות מבחר הפלגות מצומצם ביותר, בין השאר: פינגווינים וקורמורנים, קורמורנים בלי פינגווינים, פינגווינים בלי קורמורנים, כלבי ים, אריות ים, חתולי ים, משולשי ים, טוסטר משולשים, טוסטר מצולעים, בקיצור, כרגיל - הבחירה פשוטה. בזמן ההתחבטויות והייסורים, אנחנו פוגשות אישה סינית חביבה, שרוצה להצטרף אלינו לשייט שאנחנו נבחר. כנראה שאנחנו עושות רושם של מבינות עניין. כשהיא שומעת שאנחנו מישראל, נראה שהיא עדיין אוהבת אותנו, אבל היא בכל זאת שואלת שאלה, פשוטה אך נוקבת:

In Israel now... peace or no peace?
   
עד שתהיה לנו תשובה, אנחנו חוזרות להתמודד עם סוגיית הפינגווינים, וגם מפתחות תאוריה על רומן סוער בין מנהלת אחת החברות לבין איש השיווק של חברה אחרת, שהבגדים שלו מזכירים באופן מחשיד מדי אסירים.  בסופו של דבר, אנחנו מחליטות לוותר על שייט בספינת תענוגות עם פינגווין לכל דורש, לטובת סירה משפחתית, הקטנה ביותר מתוך המבחר העצום שיש כאן.


קן הקורמורנים - הזכר והנקבה מחליפים משמרת
כשהם דוגרים על הביצים לסירוגין
חברת Tres Marias היא היחידה בעלת האישור לעגון באי בעל השם הקליט "H", ובכל כיוון שבו מביטים מהאי הזה, רואים את המים של תעלת ביגל ואת ההרים המרוחקים ששייכים לצ'ילה. הנופים האלה, הסיפורים של המדריך על המקומיים שחיו כאן פעם, והמזכרות שהמקומיים השאירו באדמה, גורמים לי להרגיש שאני נמצאת כל כך רחוק מהכל - אפילו העיר הדרומית בעולם נמצאת צפונה מכאן. במקום פינגווינים, אנחנו רואים קורמורנים ואריות ים. במהלך ההפלגה, אנחנו נהנים ממאטה חם (ואפילו ממוסחר לתוך שקיות תה, למי שמעוניין), והמדריכים מאפשרים למי שרוצה, להשיט את הספינה - אבל מסתבר שלאחוז בהגה הזה קשה יותר ממה שזה נראה, ובינתיים אני לא יוצאת מכאן עם רשיון שייט. אולי בהמשך?
פארק "ארץ האש" - Tierra del Fuego
ביום הבא, והאחרון שלנו בפועל באושוויה, אנחנו קונות כרטיסים לאוטובוס שייקח אותנו למחרת לפוארטו נטאלס - התחנה הראשונה בצ'ילה, משם נצא לטרק הטורוסים. האוטובוס עובר גם בפוארטו נטאלס - עיר עם מרכז קניות ללא מכס (שם מצטיידים בדרך כלל לטרקים) ומושבות פינגווינים ענקיות. להגיע לעיר רק בשביל קניות ללא מכס וכמה פינגווינים? אנחנו מחליטות לא להישאר שם אפילו ללילה אחד. בראייה לאחור, את הפינגווינים דווקא השלמתי בהמשך, אבל הקניות היו יכולות לעזור לנו... ועדיין, גם ה"טעויות" הקטנות האלה, הן שמובילות בסופו של דבר למקומות הנכונים ביותר.

אחרי שקנינו את הכרטיסים, פנינו מועדות לפארק "ארץ האש", שם אנחנו (שותפתי לטיול ואני, ושני השותפים הישראלים שלנו מהחדר אצל הילדה) מבלים כמה שעות נחמדות ולא מעייפות במיוחד. הנופים רחבי-אופקים ומרגיעים, ואמנם העיניים שלי עומדות לראות מקומות מרהיבים יותר (בעיניהן כמובן), אבל כבר כאן הן מתחילות להפנים שאני לא מבזבזת את זמנן. אנחנו מסתובבים, מצלמים את הנופים והחיות, ואז שלושת האמיצים מחליטים לצלול למים הקפואים (יומיים הפלגה מאנטארקטיקה!). הם שורדים את העינוי; אני נשארת בחוץ ומצלמת.

 הערב האחרון באושוויה קצת מבלבל אותי. אחרי שלושה וחצי ימים בעיר לא גדולה, מכירים את מה שרוצים להכיר, יודעים איפה למצוא את מה שצריכים, אפילו גיליתי קציצות סויה בסופר - ובדיוק כשכבר מכירים ומבינים ויודעים, מגיע הזמן לעזוב. גם את העיר, וגם את האנשים שהכרנו כאן. אחרי יום בטיול, מרגישים שההיכרות ארוכה הרבה יותר, ופתאום אני מבינה שככה זה עומד להיות, כל הטיול הזה: להכיר אנשים, להתחבר איתם, להנות איתם, ואז להתפצל, איש איש לדרכו. יש בזה משהו כל כך עצוב, אבל אולי, אני אומרת לעצמי, אולי זה משהו שאני צריכה ללמוד, לשחרר כדי לפנות מקום לדברים חדשים, ולמחרת בבוקר אנחנו על האוטובוס בדרך למעבר הגבול הראשון שלנו לצ'ילה.
להתראות אושוויה...


פוסטים קודמים על הטיול:

23.11.11 - Don't Cry For Me Argentina

24-27.11.11 - בואנוס איירס

פורסם על ידי ב- אין תגובות:
תוויות: ,
הירשם ל- רשומות (Atom)